להלן אני מצרף את הפיוט האחרון שלי אותו כתבתי במצב הרוח שאני נמצא בו לאחרונה. הוא מביע את תחושותיי ברגעים של חוסר מטרה.
למה לא נולדתי גור-אריה נועז
במאורת הלביא במדבר
שם אין סוף למרחב המופז
ורצון חופשי לעשות כל דבר.
שאגתו המלכותית מתגלגלת באון
למרחקים שטופי חול וחמה,
עוצמת הוֹדוֹ מזדקפת בגאון
מעל קדושת החופש והדממה.
הבו לי חופש !... נמאס האדם
שיתוף פעולתו המזויף... העקום...
האין עוד מקום כזה בעולם,
שכסף לא נחוץ עוד לקיום?
שעל קרקע לא משלמים
ולא על פֵרות, בשר או כסות ?
אברהם! זכור כי לך מותר,
לרשום בפנקסך כל דבר!
ואל תוסיף עוד, בלבך להסתיר
דבר שאת חייך מרעיל ומשחיר.
_ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _
ילדות הייתה לי - לא ישובו הימים...
נעורים יש לי - הם הולכים ואוזלים...
הפכפך קיומי, רק לסבל קָים,
מכבש מועך הם חיי האדם.
לו הייתי נשר דואה במרחב,
הפורש בהוד מלכותי את כנפיו,
הייתי צוחק על האנושות העגומה
הזוחלת כמו תולעת על פני האדמה.
היא נישאת במכונה על פני מרחב
ועל פני ימים ויבשות - במטוס...
ועצמה היא מבוהלת כמו ארנב,
שבסבך היערות מוצא לו מנוס.
מה לי משׂדות הפוריים במולדת,
שאת יבולם לעצמי לא נוטל?
ולהגן עליהם, מה לי התועלת,
כשלמען האחרים אני נופל?
מה לי ממכונות אוויר
כשהן בגז ירעילוני?!
מה לי מתותחי העוצמה
כאשר אלי הם מכוונים?!
אז יש ציוויליזציה!... לי זה משנה,
או זה שהאדם הוא שליט היקום?
הרי את השליטה הזו אני רק בונֶה,
ויש לי ממנה בסך הכל לא כלום...
_ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _
אז לכו לכם עם תרבותכם לעזאזל!!!
חדשה ובריאה כאן ניצור,
שממנה את חלקו כל אדם יקבל
כי נחלק בשווה את האושר והאור!
הדריכוני לשם! אני אגש
נערתי עימי אקח הנהדרת
נוליד ונגדל שם אדם חדש
עם תרבות חדשה לתפארת.
כי מטות העץ - בשביל מה,
לגדל שם פשפשים במאות?!
ולשם מה הקיטון על קומה,
באפלולית ובדוחק שם לחיות?!
לשם מה לי הלבוש המרופט,
את דלותי שיקפיד לתאר?!
ולשם מה הסכין, באין פת,
שישמש לי לצורך אחר?!...
מה יש לי ממכונות תעשיה
כאשר אני העבד שלהם ?!
מה יש לי מבתים אדירים
כאשר אני השומר שלהם ?!
קודרים וריקים, בלי תכלית הם חיַי
בניכר מבחיל בלי מקלט וגואל...
גם לא שפיר העתיד מעגמת נעורי
לא אור אני רואה בו, אלא צל.
לו ניתן לרוחי אל כל מקום הרשות,
לו מצאתי בין עמים חופש-אין-גבול,
הייתי אז חי למען האנוֹשות
ומקדיש לה את שִׂכלי כתגמול.
אבל...
חֲדרִי - הוא לנשמתי משכּנה היחיד...
רחובות הסבוכים - חירותי מדבירים
יסוּרֵי-אין-סוף וימים וימי-חסרי-תכלית
מרעילים את תִפרחת חיַי הצעירים...
_ _
כן...
אַת, האנושות..., המשטר של רשעות...
נמאסתם עלי!
אני חש בעולמכם כמו זר ומגורש...
רק חבל לי על הפרח - שנות נעורי -
שנובל ושלא ישוּב עוד ללבלב מחדש...
לא הייתי צריך אולי, עולמי כך לקלל
ולא כך להתמרמר על גורלי הנתעב...
אבל מי זה יעביר פרח נובל,
מצחנה אפלולית - אל המרחב?
אז הייתי יודע מה יש לעשות
שלא יהיה עוד כמוני מתמרמר.
רק הבו לי חופש, לחם ואורות,
כדי שבנפשי הקדרות תתבהר.