נולדתי ב- 15 למרץ 1921 ושמי אברהם * . אני הבכור בבית ויש לי עוד שני אחים ושתי אחיות. אחי הצעיר ממני הוא בן 16 ושמו פרץ. אחריו באה פייגה (ציפורה) בת ה- 14, חיה בת ה- 12. ובסוף הצעיר מכולנו, האח לייבוש בן ה- 10.
אנו חיים בחדר חשוך בו אני מתחלחל מן הלכלוך ואני חסר אונים בנידון. אני ואחי פרץ, עובדים בבית עם אבינו בייצור נעלי תינוקות, תופרים על מכונות תפירה.
אבי הוא אדם מותש עמל ודל מראה. סבל הרבה בחייו, מילדותו עד היום הזה. עבר, במלוא זוועתה ותלאותיה, את מלחמת העולם (1914-18) בתור חייל רוסי, שנפל אז לשבי הגרמני ונשלח לעבודות פרך במכרות פחם.
מלבד מלחמת הקיום הוא אינו מכיר בדבר. בעבודה הוא נשאר עד חצות ומרוצה כאשר גם אנחנו, הילדים שלו, עובדים כך. במיוחד אינו יכול לשאת כאשר הוא רואה אותי קורא או מתעסק בלימוד. ולמרות רגשי הנחיתות של אטומי המוח שהוא מגלה כלפי מדע ולימודים, היה הרבה יותר מרוצה ממני לו התעסקתי אך ורק בעבודה רווחית. ואין תימה לדעתו זו, כי אדם כאבי, שחי ללא משאת נפש, חייב היה למצוא לעצמו מטרת חיים וזו: עבודה למען רווח. הוא גם מוצא בעבודתו מה שאחרים מכנים "בילוי זמן". אבל אני, כבעל הכרה, איני יכול לתאר לעצמי את אמצעי הקיום כמטרת הקיום הזה. לקיום האנושי מטרות נעלות יותר, על כן אני לומד, גם אם זה לא לטעמו של אבי. אבל מחוץ לאי ההבנות ולמריבות הנגרמות בגלל דברים שאני חייב לעשותם בניגוד לרצונו של אבי, הרי המכשול הנוסף המשבש את תואם היחסים המשפחתיים, זו העובדה שאני ואבי מהווים שני עולמות נפרדים. מלבד תחושת רגשי האבהות כלום לא קושר אותי אליו. הוא אינו מבין אותי והווייתי זרה לו, ולכן אינו מכיר אותי ולא יודע עלי מאומה. שיחותינו, כביכול, אינן מושתתות על שום נושא מרומם שעשוי היה לקרב אותנו ועל ידי כך לגרום כי נבין איש את רעהו. לא אוכל להתחלק עמו במחשבותיי וגם לא להתייעץ (כמו עם יוסל'ה). בכלל, שיחה ממשית, לעניין הוא עד היום לא ניהל איתי ואם מחליפים בינינו מילים אז זה קשור לעבודה, למשפחה וכו'...
לו לא היה אבי, דבר לא היה קושר אותי אליו.
כמעט כל זה אפשר לכתוב על אחי הצעיר פרץ. אילולי היה אחי, דבר לא היה קושר אותי אליו. הוא מאוד ריקני, במשך חייו קרא רק ספר אחד או שניים ורק ארבע שנים למד בבית הספר. הוא זעוף וסגור, שתקן עצוב ואומלל. כל מה שהוא עושה מוכתב ע"י דחף הרגשות במקום תבונה והגיון. הוא עושה רק מה שנוח לו ונעים. בשביל לימודים אין לו הבנה כלשהי שכן אין הוא רואה בהם שום תענוג בשביל עצמו.
אלי הוא די מחוצף ומוכן להרים עלי יד. לעובדה- שאני מסוגל להסביר לו דברים, שהוא אינו מבין אותם- הוא אינו מייחס חשיבות והיה יותר מחשיב אותי אילו הייתי שחקן או לפחות מתאגרף ידוע או כדורגלן וכו'. והוא, אחי פרץ, מצא מטרה יום יומית להריגת זמן, הוא משחק כדורגל בחצר הבית, אפילו עם ילדים בני עשר ולאחרונה, כאשר בחצר התנאים אינם נאותים, שוקע הוא במשחק קלפים. כמו כן, למרות תנאי כלכלה דלים, הוא צופה סרטים מכור.
באשר לציפורה, לא אוכל להגיד שהיא רעה, אך לא אגיד גם שהיא לגמרי טובה. היא נערה הגונה, בת 14 אשר עמה, יותר מכל אחד אחר בבית, אני חי בשלום ואף בידידות כלשהי.
אבל גם עמה יש לפעמים חיכוכים. היא משום מה תמיד עצובה ורצינית מדי בהשוואה לחברותיה השמחות בחלקן. עצבותה וכובד ראשה נעוצים כנראה ברגשי נחיתות, אשר כולנו בבית הזה ואני כמובן, אינני חופשי מהם. גזרתה דקה מדי, קומתה כפופה ודלת כוח אבל יש לה תווי פנים אציליים והיא עושה רושם אוהד ומושך לב. כללית היא נערה אינטיליגנטית בעלת תפיסה מהירה שמתמצאת לא רע ומתעניינת בקריאה אבל מבזבזת זמנה על סיפורים סנסציוניים מטופשים או חדשות מאותו הסוג. השנה היא גומרת את בית הספר העממי.
לפעמים אני חושב שמן הדין היה להקדיש לה תשומת לב ואני נוזף בעצמי על שאני לא עוסק בזה. אפילו בקשר לקריאה הזאת שלה לפחות היה צריך להראות לה את כיוון הקריאה האמיתי והרצוי, ללכת עמה לספריה, לסייע בבחירת הספרים, לעורר בה עניין לאותם הספרים ולהבהיר ולהסביר לה ספרות מהי. רצוי היה להחדיר למודעות שלה, כנערה מתבגרת, את בעיות המין (סקס), להמליץ על ספרים מתאימים ולשוחח עליהם לאחר קריאתם. אבל כל זה דורש זמן אשר לצורך עצמי אין לי דיו. אז רק כאשר אני יושב ליד מכונת תפירה ועובד, היא עומדת בצד ומשוחחת איתי. אבל שיחות אלה אין בכוחם לגרום לקרבת יתר ולהבנה הדדית.
לחיה אין תפיסה כלל. היא מפונקת, אבל היא מתפנקת עוד יותר כאשר אומרים לה שהיא יפה אך בניגוד לכך היא מאוד ביישנית. אבל אלי היא די עזת פנים ואפילו קופצת עלי בציפורניה ורגליה. אולם אחרי הצגה מאין זו, היא יכולה מיד ובלי כל עיקשות של ילד, לפנות אלי בשאלה עם חיוך מתחנף. קשה לי להבינה, לפעמים היא אומרת דברי טעם ולפעמים שטויות. לפעמים היא מתגלגלת מצחוק ולפעמים נשטפת דמעות בבכי מר ותמיד זה מתמשך כך שלא זוכרים את הסוף. לייבוש הוא הילד העצוב ביותר בביתנו. הוא נתון להשפעתו של פרץ והוא יותר מכולנו לא מפותח בגוף וברוח. המוזנח ביותר, המושפל ביותר והכי ביישן. מחשבתו המעורפלת במקצת ממציאה לה דמיונות (פנטזיות) מטופשים ומשוללים כל קשר ביניהם.
לא אחת כבר שמתי לב כי כאשר הוא לבד בחדר, הוא עושה מן תנועות משונות. מתיישב בתנופה על הכסא כאילו זה סוס ויורה באקדח מדומה וצועק :"פיפ, פאף". פעם אחרת אומר הוא מילים שלא קימות, משונות ומצחיקות. הוא הולך כבר לכיתה ג' אבל בכלל לא רוצה ללמוד. מעדיף משחקי קלפים וכדור כמו פרץ. הוא מגמגם והמורה שלו בכלל לא מתייחסת לזה אפילו בבית, במקום לנקוט באמצעי מניעה וריפוי, הם מחקים אותו ולועגים לו, בחושבם כי כך יבישו אותו ואז ייגמל. כתוספת למכה - הרי דירתנו מחולקת לשתי דירות משניות וזה שגר בחדרים האחרונים קיבל את ניהול הבית. יש להם בן, בגילו של לייבוש, מונייק שמו, אבל הוא נראה בשנתיים יותר מבוגר והוא גם מפותח כראוי בגוף ובנפש הוא גם מקבל כל דבר שיבקש. מתהלך קבוע וזולל עוגות, תפוזים, תפוחים, שוקולדות וכו'. אוכל הוא בנוכחותו של לייבוש שכנראה בולע את רוקו ומסתכל עצוב ומושפל. בכלל, למונייק הזה חלק רב ברגשי הנחיתות של לייבוש הרי המשפחה שלי.
אֵם אין לי – היא מתה עלי כאשר עוד לא מלאו לי 14 שנים. כעבור זמן לא רב נשא אבי את דודתי (אחותה הצעירה של אימי ז"ל) לאישה. פעם חשבתי שאם חורגת זה משהו מפחיד היום אני יודע שאם חורגת זה משהו עצוב. היא רוצה להיות לנו תחליף לאמנו, לעורר בליבה רגשי אימהות כלפינו בזה העצב, שכן רגשות אלו אין צורך לעורר, הן באות מעצמן כאשר הילדים הם יוצאי חלציה. אבל, גם כשהיא לא ממש אם הרי היא גם לא אם חורגת שמן האגדות, אם יש בה משהו רע כלפינו, הרי זה לא משום שהיא אם חורגת, אלא, שזה משהו באופייה. הנה למשל, הטענות והמענות הנצחיות עלינו ועל גורלה המר. מה שנכון, הילדים, כמו ילדים- לא מצייתים והרי חוסר צייתנות אצל ילדים, היא תופעה שכיחה, אבל לדודה, בהיותה לא מודעת לכך יש כבר נושא ליום שלם. הטענה היא, שאילו הייתה אימא היו הילדים הגונים עמה והיו שומעים בקולה. נושאים מאין אילו מספיקים לה ליום שלם של בירבורים בצעקות ובאיומים על הילדים וממררת להם בכך את החיים.
מעולם, אפילו במצב הרוח המרומם ביותר שלה, עוד לא דברה עם הילדים עם חיוך, אם כי היא בכלל לא רעה אליהם. והרי אני מרגיש עד כמה היה רע בלעדיה. כי כמו שעכשיו החולצה מכובסת, האוכל מוגש מתחת לאף והתנור מודלק כשקר, הרי יכול היה להיות שהחולצה לא תהיה מגוהצת, את האוכל היה עלינו לקחת לבד ובשל כך הפסקת עבודה מיותרת וגם קר בבית. אבל מלבד זאת אין בה דבר שאני אזדקק לו.
אותו המצב עם כל המשפחה, מלבד הצד החומרי דבר לא קושר אותי עם אף אחד מהם. ובכל זאת...כאן התחנכתי וגדלתי ויצא ממני מה שאני עתה. אותם אני מכיר הכי הרבה והכי טוב. מפליא איך יצאתי נפשית ושכלית מקרב חוג משפחתי זה. אינני סובלם ואני חש כלפיהם בוז ורחמנות. צר לי עליהם שהרי אתם אני מן הרגעים הראשונים של חיי ובז להם כי אני מכיר אותם עכשיו.
אומלל אני ונפשי מפוצלת ולפעמים כועס אני על כך, מדוע גם אני אינני ריקני - קל דעת כמותם או להפך, מדוע גם הם אינם בעלי הכרה כמוני. מאחדת אותנו מלחמת הקיום המשותפת. בכוחות משותפים משיגים אנחנו קורת גג, מזון, כסות לגופנו וכו', זה מה שקושר אותנו ומצד זה אני אוהב את אבי, דודתי, ואת אחי ואחיותיי. כאשר ארעב כאן אשביע את רעבוני, כאשר אקפא מקור אחמם את עצמותיי בבית, או כאשר דודתי תיקח את נעלי הקרועות אל הסנדלר ותחזיר אותן מתוקנות משם, או אז אני מיטיב ללמוד ולדעת מה זה בשבילי משפחה. מרחם עליה, בז לה אבל בכל זאת אוהב אותה.
* אני מבקש שכל אשר מודגש בקו, ישונה השם או שלא יוזכר כלל. זה במקרה שמשהו מזה יפורסם. (ההערה במקור – א.ר)