הערה: אחרי שנמצא היומן של אברשה ביקשתי ממנו לכתוב את הקורות שלו מאז היומן ועד עכשיו (1997). ביקשתי שזה יהיה בקיצור נמרץ וכך הוא עשה. [שוקי רוטפרב]

מ-1939 עד 1997

הגרמנים כובשים את ורשה

סוף ספטמבר 1939. ורשה הרוסה. אחרי מצור של שבועיים ויותר וההפצצות הבלתי פוסקות של חיל האויר הגרמני ואחריהם הארטילריה, וחוזר חלילה, נכנעה העיר. כאשר גייסות המנצחים צעדו אל תוך העיר היו כל שערי העיר נעולים וברחובות מלבד החתולים שסעדו את נפשם על פגרי הסוסים, לא נראתה נפש חיה. כעבור יום או יומיים זרקו הגרמנים מתוך משאיות ברחבת העיר כיכרות לחם אל תוך ההמון המורעב. אני הצלחתי לתפוש לחם אבל חייל גרמני קפץ עלי בשצף, זעק:"יודה", לקח לי את הלחם ונתן לי בעיטה.

הבריחה לביאליסטוק

כחודש, פחות או יותר, סבלתי את ההשפלה הזאת, ואז ברחתי, דרך זרמיבי - קושצ'לנה ומלקיני, אל החבל של פולין שכבשו הרוסים. הגעתי לעיר ביאליסטוק, שם היו מרוכזים רבים מחברי התנועה. בית הכנסת שימש לי מקום לינה, יחד עם עשרות כמוני והכינים שלהם התיישבו מייד בבגדים שלי.

עבודה בביאליסטוק ופעילות קומסומולית

יהודי ששמע כי אני יודע לתפור במכונה לקחני למרחץ רומי והלבישני בבגדים נקיים משלו. תפרתי אצלו את החלק העליון לנעלי בית חמים, שהיו עשויים מלבד מפוספס בצורת סורג. עבדתי וישנתי אצלו זמן לא רב.

תחילת 1940 - הנסיעה לרוסיה הסובייטית

הרוסים החלו בגיוס עובדים לברית המועצות ואני, כפי שעשו רוב חברי תנועתי, נרשמתי ונסעתי.

עבודה בויטבסק (ביאלורוסיה)

שלחוני לויטבסק, רוסיה הלבנה, וכתופר נעל עליון, סדרו אותי במפעל לנעליים וחבר לעבודה, יהודי, הלין אותי בביתו עד שהתפנה מקום במעון לפועלי המפעל. לצערי לא הגעתי לנורמה ושכרי היה זעום. ההתמחות שלי היתה בנעלי תנוקות שאבי היה מייצר בעזרת בני ביתו. כשנודע לי כי במינסק מייצרים נעלי ילדים, קמתי ונסעתי לשם.

הנסיעה למינסק והמעצר ע"י ה- NQVD

תמימותו של זר היתה לי לרועץ. אצל הסובייטים נחשבה עזיבת העבודה לעבירה פלילית, גם עזיבת מקום המגורים ללא רשות היא עבירה פלילית. ביום שהגעתי למינסק היתה הפגנה של פליטים יהודים מפולין, הם שכבו על פסי החשמלית ועצרו את התנועה בעיר, וזאת משום שהשלטונות סירבו להתיר להם לחזור לאזור הכיבוש הסובייטי של פולין. מכיוון שאצל הסובייטים אין הפגנות הם עצרו את כולם, בתחבולה. הם הכריזו כי מי שרוצה לחזור לפולין יבוא ויסע.

הישיבה בכלא בצ'רבייני (לימוד הרוסית והמעבר לטייגות)

גם אני באתי ונשלחתי לבית הסוהר בצ'רבייני. נרשמתי לחזור כי, עוד בנסיעתי למינסק הוברר לי לתמהוני כי לא רק שלא יקבלוני לעבודה, אלא שיעצרו אותי וישפטו אותי על שעזבתי ונסעתי בלי התר מראש. בצ'רבייני ישבתי כמעט שמונה חודשים, בהמתנה למשפט. את תקופת המעצר ניצלתי בעזרת חבר לתא, ללימוד השפה הרוסית. סוהר הביא לנו ספר שירה של לרמונטוב ואני למדתי את הפיוטים שלו בעל פה, שחלקם אני זוכר עד היום. טוב שמישהו הזהיר אותי בתחילת המעצר, לא לספר כי הייתי קומוניסט, שכן, כל אלה שהתגאו ברמה על השתייכותם הקומוניסטית נעלמו ללא שוב.

פסק הדין ממוסקבה ללא משפט

ה"טרויקה" (השלישיה) שחרצה את דיננו ללא משפט, ישבה במוסקבה. בסוף הם שלחו את פסק דיני: שמונה שנות עבודת פרך.

החיים בטייגות

נשלחתי לפייצ'ורסקייה לאגרה שבטייגות להניח מסילת ברזל בטייגה ובטונדרה ועד ורקוטה שלפי השמועה מצאו בה הסובייטים אורניום והתקשו מאוד להוביל אותו דרך האוקינוס הצפוני בגלל הרי הקרח (אייסברג). מבסיס שבקוז'בה נשלחו קבוצות של 400 עד 500 עצורים להקים מחנה (קולוניה) ולהתבסס על קטע של קילומטר אחד המהווה תחום משימתה של כל "קולוניה" להנחת המסילה. היינו הקולוניה מספר 48 של המרחב (אודז'לנייה) השני. יצאנו מקוז'בה (עם כל הציוד על גבי מזחלות) בערך 440 איש. חוץ מעננים של יתושים לא מצאנו שם, לא עופות, לא חיות ואף לא רמשים. היום, כמו הלילה נמשכים שם כל אחד חצי שנה. הטייגה הייתה אז יער עד של עצי ליבנה עד שמשלחת ידענים ביתקה את בתוליה והתוותה את כיוון המסלולים ע"י הצבת חיצי כיוון.

אסיר בטונדרה

פינוי עצי הליבנה

עצי ליבנה בעלי קוטר של 15 ס"מ בערך עמדו בצפיפות יתרה ואמיריהם היו שלובים זה בזה כשהם מזדקרים מעל שכבת השלג הקפוא שבתוכו הוצבו הגזעים. כאשר הגיעו למקום אסירי הקולוניה הראשונה למקום חשבו שאלה הם שטחים אינסופיים של שיחים סבוכים בלתי-חדירים. כאשר התחילו להכין את הקילומטר שלהם בסילוק "השיחים" התגלו להם הגזעים. השלג הקפוא שביניהם פורר והוצא ואז נוסרו מאות אלפי גזעים. הקרקע אליה הגיעו הייתה מכוסה "דשא לבן" שלמעשה היה אזוב בעל שכבה של 10 ס"מ. אותו חתכו לריבועים (40 ס"מ) וניתקו מן האדמה הקפואה בעזרת אתים.

הכנת הדרך

עשרות מסורים בעלי אורך של 120 ס"מ ו-15 ס"מ רוחב נסרו את הגזעים לאורכם ופצלו אותם לשני חצאים שווים. את הכמויות האדירות של חצאי הגזעים הניחו על הצד העגול עם הקליפה אחד צמוד לשני כאשר הצד העליון המנוסר והחלק יוצר דרך ברוחב של 2.5 מטר בערך. הדרך חוברה וחוזקה משני צדדיה בעזרת גזעים חצויים ומסמרי ענק. השלג שכיסה את העצים וקפא בקור הפך את הדרך "לנתיב מזחלות", ליזניובקה ברוסית.

בונים את המסילה

כשגמרנו את הקילומטר של הליזניובקה שלנו עזרנו לקבוצות הנגרים לבנות את צריפי המגורים ורק כשעברנו מן האוהל הענק אל הצריפים התחלנו לבנות את מסילת הברזל הזמנית כדי שהרכבת תוכל להביא עליה את האספקה הדרושה לבניית המסילה.

נוסעים לוורקוטה

כשהמסילה הושלמה והרכבת הגיעה, השאירו במחנה כמה עשרות בעלי מקצוע ואת כל היתר העלו על סירות גרר ענקיות על מנת להביא אותנו לוורקוטה הרחוקה לעבוד במכרות האורניום.

חופשי א

חנינה - צבא אנדרס

למזלנו, כעבור שבועיים עצרו האונייה עם סירות הגרר והורידו מהן את כל נתיני פולין. חנינה עקב הקמת צבא אנדרס שיועדה להצטרף לאוגדה הבריטית כדי לפתוח חזית שניה נגד צבא רומל הגרמני באפריקה הצפונית. אבל כאשר הגענו כעבור שבועיים נסיעה ברכב, בזק לבלוזיק מקום הגיוס וארגון היחידות, הסתבר כי לא מקבלים יהודים.

הקומבינט בטורקמניסטן

הגענו כמה חברה לאוזבקיסטן אבל מכיוון שהארץ הזאת הייתה מלאת פליטים יעצו לנו ללכת לטורקמניסטן. וכך הגענו לעיר מרי שם התקבלנו כסבלים ב"קומבינט" של תחנות קמח של הצבא האדום. הכלכלה הסובייטית הייתה בשפל גם בימי שלום ועל אחת כמה וכמה בזמן המלחמה. ואנחנו הסבלים התהלכנו במחסני תחנות הקמח כשרגלינו שוקעות בערמות קמח או גרעיני שיפון או חיטה. היינו נועלים נעליים ענקיות מלאנו אותן גרעינים. היציאה הייתה מאוישת שומרים שתפקידם למנוע גניבות. ביציאתנו הם מיששו את כל הגוף וגם בנעליים. כשתפסו מישהו עם שקית קמח שעטפה את בטנו היו עושים משפט אבל בנעליים לא יכלו להאשים לפי החוק, בגניבה, על-כן ברוב המקרים הצלחנו לעבור וגם אם הרגישו בגרעינים הם רק שלחו לרוקן.

שרה

יום אחד יצאתי עם רומק, חשמלאי המפעל, גם הוא יהודי פולני, בחור חמד שגמר גמנסייה עברית ודיבר פולנית רהוטה. לא זוכר לאן יצאנו ובאיזה עניין, אבל כשעברנו ע"י בניין של מפעל המברשות ניגשה אלינו בחורה מאד רזה (כשראיתי אותה הרבה ברחובות או בשוק) ושאלה עם אפשר לקנות אצלנו קצת קמח או גרעינים. ואני אמרתי לרומק: - "יש לי בנעליים" והבחורה אמרה: - "לא אכפת לי שיהיה מן הנעליים, רק תמכרו לי" והעברית שלה טובה ושוטפת כאשר העברית שלי היתה מגומגמת. לא ידעתי אז כי שמה שרה וכי כעבור שנים היא תהיה אשתי. לא זכור לי איך נגמר המפגש הזה. אך בעקבותיו היו עוד מפגשים רבים שהובילו להכרות יתר ולידידות.

בריגדיר אבר'שה

בקומבינט הקמח הצבאי היו כ -10 תחנות עם מחסנים ועם כל הנלווה. בכל תחנה עבדו צוותיי העובדים ב-3 משמרות ללא הפסקה. אבל, בגלל המלחמה הממושכת והגיוסים, הלך והצטמצם כח-האדם בקומבינט. בהתחלה חילקו את שלוש המשמרות לשניים וכל משמרת עבדה 12 שעות אבל בהמשך נאלצו לגייס את התורקמנים תושבי המקום הפרימיטיביים שלא ידעו רוסית והופיעו לעבודה בלבוש הססגוני הכבד, כמו-כן בוטל האיסור לקבל למפעל פושעים לשעבר. במצב החדש הוטל עלי תפקיד של מנהל קבוצת הסבלים, "בריגדיר", למרות היותי נתין פולין, ובזכות השליטה בשפה הרוסית, כמובן, כי בנוסף לשמש דוגמה בסבלות, היה על "הבריגדיר" לנהל את חשבונות הקבוצה ולהגישם להנהלה. התורקמנים שהתקבלו לעבודה קרסו תחת העומס ורבים מהם עזבו את העבודה. התורקמנים, למרות היותם תושבי הארץ לא עמדו בתנאי השלטון הסובייטי וכאשר התחילו הרעב ותלאות המלחמה, בנוסף לסובייטיזצייה, הופיעו ברחובות מרי גופות של תורקמנים רבים שהתמוטטו ושכבו נפוחים מרעב עד שאספו אותם. גם חוגי הגנבים והפושעים סבלו מתלאות המלחמה וניסו להתקבל "למיילקומבינט" אבל ההנהלה לא הורשתה לקבלם. ההיתר ניתן כאשר שני הקבוצות נדללו בעקבות נשירת התורקמנים. לקבוצה שלי צורפו ארבעה בריונים שהשתדלו לעורר כבוד או להטיל פחד. כולם מתוחים, ערמומיים ובעלי חכמת חיים.

יורי

אחד מהם, יורי היה בעל ידע רחב מדהים. תחילה לימדתי אותם לשאת שקי קמח של 80 ק"ג ולסדרם לפי שיטה במחסנים. בכל מחסן (הענק) היו כמה שולחנות, בגובה הכתף של הסבל. מאחורי השולחן ישב הסבל על כסא גבוה עם הרגליים על השולחן. מתחת לתקרה, דרך כל המחסנים, נע על סלילים, פס רחב, שהסיע את השקים אל השולחן המיועד, שאליו נסגר מחסום והשק שהגיע אליו, התחלק אל שוקת משופעת המחוברת לשולחן ונחת על השולחן ליד רגליי הסבל היושב, שהרים את השק על צדו והסבלים מושכים את הצד על הכתף, את צדו העליון משעינים על הראש וגם אוחזים אותו ביד ובצעידה מהירה מגיעים אל הערמות ולפי שיטה מניחים את השק. כאשר הערימה מגיעה מעל הכתף יוצרים עם השקים מדרגות ומניחים שבע שקים, צמודים זה בזה. יורי התייחס דווקא ברצינות והשתדל בכל רצונו לשאת את השק. אך רק עד אמצע הדרך הגיע עם השק שהושלך מן הכתף והוא עצמו כמעט נפל. דרבנתי אותם בדוגמה אישית. יורי היה ענק, שרירי ושקל קרוב ל-100 ק"ג ואילו אני שקלתי קרוב ל60 ק"ג ונראיתי לידו "כמוזלמן". הוא שכב על השולחן ואני עם ידי לאחור הצמדתי אותו לעורפו ולכתפו הבאתיו לשם והשכבתיו על השקים. הם לא עבדו וידיהם היו מעודנות. הם למדו בקושי והרבה יותר זמן, אך לבסוף היו לסבלים בעלי כושר יוצא מן הכלל, גם בהוצאת קמח וגרעינים מן המפעל.

שוטרים וגנבים

גרתי אז במעון עובדי הקומבינט, נכון יותר, לנתי, כי בחדר הרחב והארוך מאד, היו מסודרים בזה אחר זה מיטה וארון משני צדדיו. 18 איש לנו במעון הזה. הארונות הנמוכים עמדו פתוחים. גם אם כל "רכוש" של כל-אחד, היה מרוכז שם, לא היה מה לגנוב. בכל-זאת אצלי היה כן מה לגנוב... מאז שהכשרתי את הסבלים-הפושעים לעבודה, הם מילאו את הארון שלי מכל-טוב. אבל בתקופת המלחמה כשהרעב הציק לכולם, לא נגעו בכסף אבל גנבו אוכל. כשנודע ליורי שרוקנו לי את הארון מן הדברים שהם הביאו לי, הוא בא עם ה"חברה" שלו, עברו מארון לארון והחזירו לי את כל מה שגנבו. את הגנבים השכיבו על המיטות ובמקום להרביץ להם מעכו אותם שיראו את כוחם והזהירו אותם כי מי שיגע בארוני יהפוך ל-"אינווליד"... יותר לא נגעו בארון שלי.

שלמה פוקס

שלמה, היה טכני-יהודי מלודז', בעל כשרון בהרכבת מכונות. שהצליח לאסוף ממכונות שיצאו משימוש.חלקי חילוף כשרים והרכיב מהם מכונה לאריגת גרביים. ומאז הופיעו בשווקי מרי יהודי פולין רבים שמכרו גרביים.

ושוב שרה

גם אני לקחתי משלמה גרביים-למכירה, אבל משום מה החזקתי אותם בידיים יותר מדי זמן ולא קנו אצלי, בו בזמן שרבים מחבריי מכרו והלכו הביתה. פתאום ניגשה אלי שרה רבינוביץ, הבחורה הרזונת מוילנה ופנתה אלי במבטא הוילנאי שלה:-"כמה מכרת כבר, בחור."...-"לא מכרתי...לא קונים אצלי"...-עניתי לה. –תן לי בבקשה את זה!" אמרה ולקחה מידי את "הסחורה" והלכה."כעבור מחצית השעה בערך היא חזרה מחייכת, לקחה את כף ידי והניחה בו את הכסף...-"אין עוד גרביים. כל הכסף שלך פה"-אמרה עם תבונה בעיניים ועם חיוך של סיפוק. פנתה לאחור נופפה בידה והתרחקה...זה היה אחד ממעשיה הרבים ששבו את לבי.

החטא ועונשו

פוקס שלמה (של הגרביים) עצר אותי ברחוב ואמר כי שמע שעובדי תחנת הקמח עושים כסף בהוצאת קמח דרך שער הרכבת של המפעל. "לו היה לנו הכסף, יכולנו להקים מפעל קטן לא לגלי, כמובן, לעשות גרביים. אתה חושב שאנחנו שנינו מסוגלים לעשות את זה?-שאל. "אפשר לנסות"-אמרתי. קבענו "ליום" מסוים מאוחר בערב, וכאשר הגענו באותו זמן דרך סמטא צדדית אל שער הרכבות של המפעל, התכווצנו מאימה, באור-העמום שמסביב לשער, על משטח החול, שעברו בו פסי הרכבת עמדו מספר דמויות מאובנות עם שקים על כתפיהם. הם עמדו ללא תנועה כמו פסלים... פתאום נשמע קולו המיוחד של לובלינר:-"זה אבר'שה!"...וכולם שבו לנוע. חיש העמיסו עלינו חצי שק קמח על כל אחד. על האדמה נשארו עוד כמה שקי קמח שחתכו אותם לחצי וקשרו אותם היטב. – "הולכים למחסן הריק שמעבר לסמטא".-נאמר לנו...פתאום זועזעה דממת הליל מנביחות מכונת ירייה ומקול זעקה:-"עמדו!!!"..."לא לזוז"!!!..."אתם מוקפים"!!!... תוך איבוד העשתונות, זרקו כולם כאחד את השקים והתחילו לרוץ. רצנו אל המעבר לכיוון הסמטא ונפלנו כולנו אל תוך חפירה ארוכה שנחפרה לאורך כל המעבר ע"י האנק.וו.דה שטמנו לנו את המלכודת הזאת בשיתוף פעולה עם עובדי השמירה של הקומבינט. שוטרי "האנקוודה" וכולנו כאחד נעצרנו בכלא סיפרתי, לחברה באיזה צירוף מקרים הגעתי עם פוקס אל שער המפעל ואילו הם סיפרו לי כי: "השומר הגבוה, ולדימיר, בא בהצעה אל אדלר ולובלינר לאסוף כמה חברה ובליל המשמרת שלו ושל השומרת לוסייה, נפעל דרך שער הרכבת ולהוציא שקי קמח בין הפסים שמתחת לשערים, ועבור זה הם יקבלו רבע מן הגניבה, לא העלינו על הדעת שזו יכולה להיות מלכודת המאורגנת ע"י "האנ.קה.ווה.דה."-סיים אדלר. היה משפט-ראווה בתוך המפעל. הפסק-דין שלי היה 5 שנות מאסר.

אסיר במחנה מספר 3

במטוויה

ישבתי במחנה מספר שלוש, לא הרחק מן העיר מרי. במחנה היו מייצרים חוטים גסים מכותנה שמהם יצרו שמיכות גסות גם הן. המחנה היה מחולק לשני מחלקות שאחת מהן שימש היה "עיירה מחוזית לאשפוז אסירים".במחנה עמדו צריפים שבכל אחד מהם שכבו 10 חולים שנשלחו לאשפוז ממחנות אסירים של המחוז. אחרי חודשיים עבודה במטוויות הועברתי לעיירת חולים. תחילה הייתי סניטר ואחר-כך הייתי אחראי לרישום ודיווח על תנועת אכלוס-החולים בצריפים, אל מחלקת אספקת המזון. בסוף הייתי למנהל צריף חולים. המזון שחילקו לחולים היה מנת רעב. ואילו עובדי המטוויות קיבלו את מנת-הלחם שלהם לפי כמות החוטים שיצרו. והנה הסתבר שקיימת עסקה ביניהם ובין החולים. הם הביאו לחולים ערמות כותנה, החולים טוו להם חוטים ועם תוספת הלחם התחלקו חצי-חצי. לרוע המזל הגיעו לצריף שלי שני אנשי בקורת הניקיון ומצאו תחת כל כר ערימות כותנה וחוטים וכמובן את סביבון העץ שבעזרתו טוו את החוטים. העיקר, פוטרתי מתפקידי והושיבו אותי יומיים בצינוק.

חופשי ב

חנינה

אבל כאשר השתחררתי, הגיעה השמועה על הבריגדה הפולנית של וונדה ושילבסקה ועל החנינה הנוספת בעקבותיה. בינתיים הסובייטים שהחלו בכיבוש פולין הכריזו על "רפטריאציה" לאזרחי פולין וכל אזרחי פולין (כמעט) נרשמו לשיבה לפולין. לכל אחד מאתנו הייתה גם הזכות לקחת איתו חברה שאיתה נרשם כזוג במשרד הנישואים "זקס". ובכן נחזור לחנינה. אחרי השחרור פניתי ל"מיילקומבינט" אבל הם סירבו לקבל אותי. נאלצתי לעבוד בקולחוז. הייתי שומר על תנובת שדות של הקולחוז, עם בחור תורקמני, תושב הקולחוז. התחלפנו בשמירה ושינה כך שלאחר שמירת לילה יכולתי למחרת בבוקר ללכת העירה. דודה "אולה" והשרות הקולחוז היה כ-20 דקות הליכה ממרי. הייתה לי משפחה אוקראינית מבוגרת שאימצה אותי ואצלם השארתי קופסא עם הדברים שלי. כשעבדתי בתחנת קמח. ארגנתי כך שאני וכל החברים שלי הביאו ל"דודה אולה" כל מה שהצלחנו להוציא מן התחנה, והיא מכרה והתפרנסה מזה. האוקראינית הזאת (דודה אולה) גרה עם בעלה ועם אחותה באותו החצר שגרה שרה עם החברה שלה חולת השחפת התינוקת שלה אסתרקה (שישה חודשים). כמובן שבאתי לדודה אולה הייתי נכנס גם לשתי השרות (גם לחברה קראו שרה). שיחקתי עם אסתר'קה ונוצרה חברות הדדית.

מחליף לשרה מרנזון

יום אחד חזרתי לדודה אולה מן השוק ומצאתי בחצר ומחוצה לו המונים מיהודי הסביבה, הסתבר כי שרה הלכה לסדר עניינים ולפני שאני הגעתי, כך סיפרו לי קפצה שרה החולה מן הבית עם זעקת אימה אל החצר שדמה ניתז מן הפה היא התמוטטה אל תוך שלולית דם ונפחה את נשמתה. שרה שכרה בנאי יהודי שבעזרתי הקים מצבה לשרה. היא הזמינה גם צלם יהודי-בוכרי להנציח את האירוע. אגב, הרב שהשתתף בהלוויה של שרה וגם מי שארגן את כל סידורי הקבורה היו יהודי בוכרה. בקיצור מספר חודשים אחרי מותה של שרה מרנזון עברתי לגור לחדרה של שרה וירשתי את המיטה שהתרוקנה.

ה"אשלון"

אשלון – רכבת משא שהוכשרה להובלת קבוצות מוגדרות ומסווגות של בני אדם אל מקום מסויים. ה"אשלון" שלנו, היינו הרכבת למשלוח קבוצה מאורגנת רבת משתתפים, במקרה זה של פליטים, הייתה מורכבת מקרונות הובלה שהוכנו במיוחד ל"אשלון" שנסיעתה עשויה להמשך כחודש ויותר. משני צדדיה של דלת הזזה הותקנו שני מדפים שהפכו לתאי משפחה עליהם בילינו חודש ימים של "שיבה למולדת". הסובייטים השלו את עצמם בתקווה שאנשי האשלונים האלה יעזרו להם להשליט בפולין את הסדר הסובייטי.

חלב לאסתר'קה

חודש הנסיעה היה בשבילי ובשביל שרה זוועתי במיוחד שכן אסתר'קה, הילדה שלקחנו איתנו הייתה בת 10 חודשים והיה צריך כל הזמן לדאוג לחלב ולהרתחתו. לא פעם הייתה הרכבת מתחילה לנסוע לפני שהחלב רתח. רצתי עם הפח הרותח אל הרכבת למרות שהידית הייתה עטופה בד, ניכוותי לא פעם מן החלב החם שנשפך בריצה ומה שיותר גרוע לא פעם נשארתי תלוי על המעקה של המדרגה בקרון האחרון. "עכשיו לך תחפש פח חדש" תחפש חוט ברזל...תרכיב ידית והילדה שנשארה רעבה לא חדלה לבכות. אנשי הקרון רגשו וביקשו להשתיק אותה. "תנו לנו לישון".

שטטין - שלזיה

מערב בילורוסיה ואוקראינה היו שייכים לפולין במשך מאות שנים וכאשר הסובייטים שיחררו את פולין לקחו מהם את השטחים האלה ובתמורה נתקו מגרמניה וספחו לפולין את שלזיה התחתונה והעליונה. ולשם הזרימו את ה-"אשלונים". כל פליט קיבל בית מסודר להפליא שכן כל הגרמנים באזורים האלה ברחו בבהלה מן הרוסים שגרמו להם כנראה לברוח. אותנו הביאו לעיר הנמל שטטין. קבלנו בית מסודר לפי התחכום והסדר הגרמני, דבר לא חסר שם, אפילו הממגורה היתה מלאת מזון, לאן שפנינו היו כלי חרסינה, גביש ונירוסטה.

בורחים

כל זה לא עזר לסובייטים אחרי שנודע לנו על השואה וגודלה ושאיש לא נותר ממשפחותינו, ברחו רב יהודי פולין משם ובעזרת "הבריחה"-ארגון שהקימה "ההגנה" בעזרתם של המשוחררים של הבריגדה הבריטית, הובאו ורוכזו במערב גרמניה באזור הכיבוש האמריקאי.

רוזנהיים

אותנו הביאו לרוזנהיים ע"י מינכן ושם חיכינו כשנה וחצי לעלייה הבלתי-לגלית ושם גם נולדה רבקה באפריל 47.

אסתר'קה הולכת – רבקה באה

כשהגענו לפולין מצא אותנו אביה של אסתר'קה, שהתחתן בינתיים ושהיה לאחד מאנשי "הבריחה" החשובים בשטחי פולין וגרמניה. הוא אישר לשלוח אותנו לרוזנהיים והוא אשר השגיח עלינו ותמך באנו. כשפגש אותנו בפולין ביקש משרה להחזיר לו את הילדה על מנת לצרפה למשפחתו שבאיטליה. שרה סירבה:-"אתה ידעת שהרופאים אסרו עליה להרות ובכל זאת הכנסת אותה להריון וגם עזבת אותה חולה...בגללך היא מתה!" יוסף (זה שמו) לא אמר לה דבר, המשיך לתמוך בנו ולבקר את בתו בהתמדה. אבל כאשר שרה שכבה בבית-יולדות וילדה את רבקה הוא הביא את אסתר'קה בת השנתיים וחצי לשרה, היא נפרדה ממנה והלכו. למחרת איבדה שרה את החלב, היא אהבה את הילדה מאד במיוחד לאחר המאבק עם השלטונות לקבל את הילדה.

מנדודים למסלול עלייה

שרה ליגלית, אני לא

כשרבק'לה הייתה בת 7 חדשים, קיבלה שרה היתר "לגלי" (שהיה פיקטיבי) לנסוע עם רבק'לה לאיטליה, ואותי שלחו עם כל היתר לעבור גבולות בחשכת הליל בפיקוח "הבריחה" שנתנה שוחד למשמר הגבולות.

גם אני ליגלי

חשבתי לצאת לדרך אחרי שאמכור את תכולת הדירה ואת המלאי הרב שהצטבר של סיגריות אמריקאיות, שימורים ודברי מזון יקרים. אבל... פתאום הייתה התקהלות באולם ההמתנה והתברר שאיש בן 72 שהיה לו היתר נסיעה לאיטליה, לא הגיע לקבל את המסמך הוצא איפא כי הוא ימסר לאדם מבוגר או למי שהכי זקוק ולכן זכאי לקבלו. בין המתקהלים היה חבר שלי והוא זעק אל מחזיקה המסמך:-"חבר שלי מלווה עד כאן את אישתו ואת ביתו, בת שבע החדשים, תנו לו שיסע איתם". רשמו את כל המועמדים ואחרי דיון קצר מאד קיבלתי את ההיתר.

ה"אוצר"

חיפשתי מישהו שיסיעני לדירה ברוזנהיים בכוונה לקחת מן "האוצרות". מה שניתן לקחת ואת היתר למסור לשכנה-ידידה שתמכור איך שתוכל. לצערי לא עלה בידי להגיע לרוזנהיים החלטתי להזניח את הכל ולסע כמו שעמדתי. ולנסוע ב"גפי" ולהשאיר את כל מה שהיה לנו.

מגרמניה עד לחופי איטליה

נסענו במשאיות מכוסות ברזנט. עברנו את גבול אוסטריה ולמחרת את גבול איטליה ומשם הגענו למילנו. כאן בבניין עזוב של עשיר איטלקי ברחוב ויא דה אוניונה 6. סידרה "הבריחה" בשיתוף עם ההגנה מחנה מעבר לפליטים. גרנו שם מספר חדשים עד שהגיע תורנו והעבירו אותנו לוילה עזובה של אציל איטלקי שברחוב ויא דה גספרו בגנואה. ושוב אחרי מספר חדשים של המתנה הגענו לשלב הבא- רומה. שם היינו רק שבוע בערך. היינו רבים אך מפוזרים ברחובות רבים בכל חלקי העיר. איני זוכר את הרחוב ששיכנו אותנו. פעמיים העלו אותו על האוטובוסים (9 במספר) והחזירו. האינטליגנס של הבריטים פעל בכל איטליה אבל "ההגנה" שלנו הייתה מתוחכמת יותר כי בפעם השלישית הצלחנו ללא הפרעה להגיע למקום של שטחים מיוערים עד חופי הים. כנראה שהובאנו לשטח, שהוכן מראש להעלאת מעפילים על האניות. הגענו באמצע הלילה דרך שבילים מתפתלים ביער ורוכזנו לאורך החוף כ550 איש.

עולים לסירה

כ200 מטר מן החוף התנדנדה "סירונת" ששמה האומות_המאוחדות 1 2 3 4 5 כקליפת-אגוז על גבי גלים רוגשים ומול רוח קלילה. אחזה אותנו אימה:- "איך כל ההמון הזה ידחף לתוך הפצפונת הזאת?" – "איך נגיע לשם?". ובכן תוך זמן קצר נופחו מספר סירות "פנטון" (סירות אוויר). קבוצה של 20 צעירים התקבצו ערומים בתוך המים ומתחו חבל שהיה קשור לאונייה. בכל סירת אוויר נכנסו עד 8 איש שאחזו בחבל ודחפו עם הרגליים את הסירה אל האונייה שממנה נתלה סולם חבלים שבעזרתו הועלנו על האונייה. הלילה היה קר ולח אבל רבק'לה הייתה לבושה במעיל פרווה לבן שעטף את כולה. כשהפנטון שלנו הגיע לאונייה ירד ממנה גברתן אל הפנטון. אסף את התרמילים והחבילות וזרקם אחד-אחד אל ידי גברתן אחר שבמעלה הסולם. בסוף לקח מידי את רבקה וגם אותה זרק אל-על. שרה רצה בזעקת אימים התנפלה על הגברתן בבכי היסטרי ובשני אגרופיה חבטה בכל כוחותיה על חזהו. האיש הרחב קפא במקומו ודמעה נשרה מעינו. כשהגענו אל בטן האונייה תפסנו:-"איך ידחפו אל קליפת האגוז, ההמונים האלה." כל האונייה הייתה עשויה מדפים- מדפים מורכבים האחד מעל השני במרחק של שבעים סנטימטר כך שיכולנו להיכנס למזרונים שלנו רק בזחילה. 13 יום שכבנו על המזרונים האלה.

הסירה בים

מבחוץ קשה היה להאמין שבתוך הסירונת הזאת נמצאים אנשים בכלל, לא כל-שכן 550 איש. אנשי הצוות האיטלקים לא הסירו את בגדי הדיג ועסקו כל הזמן בדיג. ביום פיזרו רשת ואספו במיכלים את הדגים ובלילה רוקנו אותם. המטוסים שחגו מעליהם וגם אוניות שקיימו את ההסגר התעלמו מהם. מכיוון שאי-אפשר היה להתקרב אל החוף מבלי שאנשי ההסגר יבחינו בכך, הציע הקפטן האיטלקי לחזור למים האקסטריטוריליים ולחזור כעבור 8 ימים ב 31 בדצמבר. אז כשישתכרו הבריטים הנוצרים לחדור ארצה. כך הסכמנו וכך עשינו. בלילה הסילבסטר כמעט שותק ההסגר.

עולים לחוף נהריה

האונייה בזיגזגים התקרבה כל פעם קרוב יותר אל החוף. הקפטן מצא ישוב ובשעה 10 הגיע אל החוף בתקווה שהתושבים יראו אותנו. הסתבר כי הישוב היה הקצה הדרומי של נהריה, שם על גבעה נמצא גן ילדים. צוציק אחד הבחין בקצה התורן של האונייה המתקרבת ורץ לגננת. הגננת רצה והודיעה להגנה. תוך זמן קצר מילאו רוב תושבי העיר את החוף השומם, איך שהוא מצאו 5 סירות קטנות, וזהו. 5 סירות ו550 מעפילים. לכן גם כאן העבירו (תושבים) חבלים מן האונייה וידיים רבות מתחו אותם. על החבלים האלה תלויים בידיים וברגליים זחלו גברים רבים. הנשים ירדו בסירות. שרה פחדה שארד על החבלים כי הגלים הרטיבו את כולם ואני לפני היציאה שכבתי ברוזנהיים בבית-חולים עם חום וברונכיטיס קשה ואסור היא אמרה שארטיב את עצמי, לכן נתנה לי את רבק'לה וקבעה: "אחרי שאני ארד לסירה אתה תלך, לא ישלחו אותך לחבלים עם הילדה". אבל כשהגעתי למעקה שעליו תלוי הסולם לקחו ממני את רבקה ואותי שלחו לחבלים, אלא, שמאחוריי נשארו מספר נשים בודדות ואחריהן המון רב של גברים שחיכו כי תור הנשים יגמר ואז יקחו את הגברים. אני הייתי ראשון הגברים שירד לסירה. שרה ראתה את הפרווה של רבקה בסירה אז ביקשה מן החברה להשאיר אותה לחכות לבעלה עם הילדה. וכשהגיעה הילדה לבד, הבטיחו לה אנשי הבריחה שכל בני משפחה שהופרדו יופגשו מחדש בסוף המבצע, והן נסעו לאן שהופנו.

על חוף הארץ

כשאני הגעתי לחוף, עמדו אנשי נהריה רטובים בתוך המים והורידו בידיהם את המגיעים בסירות ובהרימם גבוה שלא ירטבו הביאו אותם אל החוף ואותי ביניהם. תושבי נהריה היו פזורים על החוף בהמונים קיבלו וטיפלו בנו במסירות מרגשת. אחוות ישראל כזאת טרם ראיתי. אותי הדריך צעיר חמוד ששאל אותי בין היתר אם אני יודע אנגלית וכשעניתי בחיוב הצביע על החיילים הבריטיים שהקיפו את החוף ואמר:-"אתה רואה אותם, הצוציקים האלה, הם עדיין שתויים ורדומים והם מפוחדים ממך יותר משאתה מפוחד מהם"- הכל נאמר באידיש, הוא ידע שאני לא יודע עברית.

שלום חייל

הוא הוריד ממני את מעיל הגשם הפולני והבטיח לי שזה יגיע אלי חזרה והמשיך,- תלך רגוע עם ראש מורם ותרגיש כאיש המקום שחוזר הביתה, תתעלם מן הכידון שהוא יפנה אליך ותגיד לו שאתה חוזר הביתה לקיבוץ עברון, תעבור אותו ותנפנף לו לשלום. עשיתי כדברו... כשהגעתי לחייל ראיתי ילד שמוסיף לעצמו אומץ בעזרת צעקה ובהרמת הכידון ואני בשקט בחיוך אמרתי:-"מיי הום איז קיבוץ עברון, לט מי גו הום!" הוא לא ענה לי עם חיוך אבל הוריד את הכידון ואמר לי מהר להסתלק מכאן. זה מה שעשיתי. מעבר להסגר החוף הסתובבו קצינים לבושי בגדי שרד עם אקדח בצד.

ימינה, ימינה, שמאלה, שמאל

שני אנשי נהריה התקרבו אלי תוך שהם משוחחים ביניהם כשהיו לידי, אמר אחד אל השני באידיש-"תעבור את הכביש ותלך בכיוון מיכל האשפה, שם תפנה ימינה..." (התרחקו ממני ואני עברתי את הכביש והגעתי למיכל האשפה הענק ונכנסתי למטה שמאלה. איש שטיאטא את הרחוב, דיבר, מבלי להסתכל עלי "לך ישר עד הסוף..." בסוף הסמטה הייתה פניה אלכסונית ימינה ושם עמדה משאית עמוסה בננות. מהקבינה יצא הנהג ואמר לי לעלות מהר. כשעליתי הסתבר שהבננות הסתירו רק את הפתח ומצד הברזנט אפשר היה להידחק פנימה שהיה ריק, מאחורי חומת הבננות בעובי של שבעים ס"מ. בפנים ישבו על המשטח 6 מעפילים. אחריי הגיעו עוד מעפילים (לא זוכר כמה) והמשאית הביאה אותנו, ללא תקלות בדרך, אל קיבוץ עברון (שכבר ידעתי עליו).

אני בקיבוץ עברון

שיכנו אותנו ועוד רבים שהגיעו אחרינו, בבתי הקיבוצניקים שפינו את בתיהם לפליטים ובעצמם הלכו לגור יחד עם אנשי הקיבוץ השכן. בבית שאליו הוכנסנו ישבו שני איטלקים מצוות האונייה, שאותם יחד עם ארגזי נשק הורידו ראשונים מן האונייה. הבחורים שאיתם הוכנסתי לחדר, היו יוצאי רומנייה שידעו איטלקית. אנשי הצוות האיטלקים הביעו את התפעלותם, על "ההרואיזם" היהודי. על השולחן עמדה צלחת גדושה תפוזי שמוטי ענקיים (בררה עם קליפה עבה), האיטלקי הצביע עליהם (אמר:-"גם לנו יש תפוזים אבל כאלה עוד לא ראיתי: ושניהם אמרו כי על כל מה שעבר עליהם וכל הפלאים שראו יספרו ויפיצו באיטליה. מספר ימים היינו מוסתרים בעברון, הבריטים בחיפושיהם הנרחבים לא הגיעו אלינו.

שרה בנהריה

שרה, שהורשתה, כאמור, להמתין לבואי עם רבקה, ראתה מרחוק את הפרווה הלבנה שלה יורדת לסירה, שהתקרבה במהירות אל החוף. הייתה מאד מאוכזבת לקבל את התינוקת מידי אישה זרה ("התוכנית שלה לא הצליחה!). כאמור הובטח לה שבסוף תפגוש את כולם והיא הצטרפה להמשיך עם כולם. את שרה עם התינוקת הסתירו בנהריה אצל זוג מבוגר של יוצאי גרמניה, בעל מלון צנוע, שהתגוררו בתוך המלון שבחורף לא זכה לרווחים רבים.

רבקה'לה הגיבורה

את שרה עם רבקה, הסתירה בעלת המלון בחדר השינה שלה. הבריטים שהקיפו את נהרייה וערכו חיפושים מבית לבית, הגיעו לבית ההארחה הקטן. קצין בריטי מבוגר בליווי שני חיילים, הגיע לחדרה של הגברת ודפק בדלת. הדלת נפתחה קמעה ואישה כשחלוק לילה ורוד מבליט את חמוקיה. קצין פנה אליה בקידה מנומסת וחיוך ולמרות היותו נבוך, הסביר לה מטרת בואם, האישה התרחקה קצת מן הפתח הצר ומבלי להרחיב את הפתח שאלה אותו באנגלית רהוטה אם רצונו לערוך חיפוש בחדרה. לפי התיאור של שרה (ששמעה את הסיפור מן האישה) יש להניח כי האישה הקסימה את הקצין הוא השיב בשאלה נוספת:-"יש מישהו נוסף בחדרך?..." אחרי שהאישה הובילה אותם ליציאה והקצין נפרד בנשיקת ידה, האישה רצה לחדרה ופרצה בצחוק אחרי זה ניגשה לרבקה ונשקה אותה במצח. ראית אמרה לשרה, איזה בת גיבורה יש לך, היא לא השמיעה קול, ("זי האט נישט געגעבן קיין פיפעץ").

ושוב יחד

אחרי מספר ימים הופגשו המופרדים והמשפחות התאחדו.

בארץ

לאן מופנים

כידוע, ההפעלה הייתה מאורגנת מכל המפלגות הציוניות. לכן גם הרכב המשתתפים היה רבגוני. אנחנו (שרה, אסתר'קה ואני) צורפנו ע"י אביה של אסתר'קה לדרור-ארגון הנוער של פועלי-ציון עוד בולבז'יק (פולין) ובמסגרתו נשלחנו לרוזנהיים. כיחידה קיבוצית המיועדת, בהגיעה ארצה, לקיבוץ מסוים, כך הגיע "הקיבוץ" שלנו לעין המפרץ.

עין המפרץ

שם היינו מספר ימים בלבד והסיבה: הייתי תמיד רזה, אבל זמן מה לפני שעזבנו את רוזנהיים חליתי במחלת הילדים דיפתריה (אסכרה), מחלת גרון קשה עם חום גבוה וירדתי הרבה במשקל שהיה ירוד בלאו הכי, וכששאלו את שרה אם אני לא חולה (שחפת), שרה על המקום ביקשה להחזיר אותנו למסגרת הסוכנות. אני, כמובן הסכמתי להחלטתה. הקיבוץ עשה את הסידורים הדרושים ואיש הקיבוץ הביא אותנו למחנה עולים ברעננה.

רעננה - בית עולים

באותה תקופה גמרה המועצה המקומית לבנות 5 בתים דו-קומתיים ברחוב רבוצקי, להשכרה מסובסדת לעולים חדשים. עמדו המועצה המקומית בשכר-דירה מסובסד לעולים החדשים, וחלוקת הדירות הייתה בידי קופמן פקיד שישב במשרד הסוכנות במחנה עולים. מה שהלך במשרד הזה היה לא יאומן. הצעקות, המכות והדוחק בצריפון הקטן היו בלתי פוסקים. אינני יודע באיזה כוחות פיזיים הגיעה שרה (הרזונת) אל שולחנו של קופמן ועוד יותר תמוהה להבין באיזה כוחות נפשיים שכנעה שרה את הפקיד להיות אחת מארבעים מקבלי הדירות שנבחרו מתוך מאות המועמדים.

רבוצקי

שנתיים גרנו כאן. לשכת-עבודה הקציבה לי עד מחצית חודש עבודה בקטיף, בכרית בורות ניקוז ועבודות שונות בשדות הירקות. הייתי גם זמן רב שומר (עם נשק) בשדה אבטיחים ענק שהיה בשכנות לרחוב רבוצקי. השמירה התבצעה יומם ולילה. לילה אחד הופיעו תנים נכנסו לתוך אבטיחים. הדלקתי את הרפלקטור (מחזירור) ויריתי בהם. מרובה ציד (נגד ציפורים) עם כדורים המפזרים רסיסי מתכת זעירים. שלושת התנים (זה מה שראיתי) ברחו, כנראה נפצעו קל, אבל שבעה אבטיחים "נפצעו" קשה מן הרסיסים. ברבוצקי גרנו בערך שנתיים (אביב 48 – אביב 50). העשע'לע נולד באותה תקופה, אבל במקום לשלוח לבית יולדות כפר-סבא, העבירו את שרה לרמת-גן לבית יולדות "רמת מרפא" ושם נולד "הג'ינג'י החמוד".

העשע'לע ואברומ'לה

וכאן אני רוצה לשלב שני סיפורי ילדים. האחד על העשע'לה בן החמש. היה זה בתחילת האביב 54. אני עבדתי אז בלשכת המס רעננה שברחוב אליעזר יפה. המשרד הופרד מהלשכה המחוזית רחבת ידים שכניסתה הייתה דרך שער ברזל רחב אליו עלו במדרגות בגובה מטר וחצי שברחוב אליעזר יפה, ואילו הכניסה למשרד שלנו הייתה דרך שער ברזל צר מצד רחבת האבנים הגדולה של מועצת הפועלים. שלושת הפקידים יהושע, רפאל ואני ישבנו מאחורי דלפק גבוה וארוך ועסקנו בגביית תשלומי מס אחיד "מי זה הילד בשער, קרלו כנראה?"-שאל אחד המשלמים. התרוממתי והסתכלתי לעבר הדלת:-"אוי, העשע'לה!"-צעקתי. רצתי אליו, הרמתיו והושבתי אותו על הדלפק. הוא הסתכל עלו בחיוך אשמה של ילד שעושה מעשה קונדס. אבל כאשר שאלתיו מה קרה ומה הוא עושה כאן פרץ הילד בבכי מר. כאשר נרגע סיפר מתנשף ובולע דמעות, כי פייבל השכן לא נותן לו ללכת הביתה. הסתבר אחר כך שפייבל רצה לתפוס ולהעניש אותו על משהו שעשה. הילד רעד מקור ומהתרגשות. עטפתי אותו בסוודר חיבקתי וכיסיתי אותו בנשיקות והוא נרגע במקצת. קשה לתאר את עיניו שהביטו עלי במין אשמה שכאילו מצפים לעונש ומתחננים למחילה. גם אני הייתי נרגש ונבוך. יש לציין כי הדרך מן הבית אל המשרד הייתה מרוצפת רק עד למכולת ואילו כל רחוב אליעזר יפה עד בניין ההסתדרות היה עשוי בורות וגבעות של חול... מפליא איך הילד ביאושו מצא את דרכו ל"הצלה"-משרדו של אביו... ברוכבו רגוע על כתפיי. הגענו שמחים הביתה. סיפור זה דלה מתהום הנשייה סיפור של ילד אחר, של אברומ'לה, שהיה ברבות הימים האבא של העשע'לה. אברומ'לה נולד כידוע בוורשה, אותה חצתה הויסלה (פול) בגדה הדרומית הייתה העיר ורשה הגדולה, שבה הממשלה וכל המוסדות, התעשייה, המסחר ורב רובה של האוכלוסייה ואילו הגדה הצפונית היה כעין פרוור, דל אוכלוסייה, והוא נקרא וורשה-פרגה. אבל בפרוור זה הוקם שוק ענק שרב צריפוני החכר שלו היו בידי היהודים. תוצרתו של אבי, נעלי תינוקות, סבלה בבעיות שיווק. כל השנים היה הבית מלא סחורה שהצטברה מחוסר קונים אבי היה יצרן מעולה אבל מוכר לא יוצלח. לכן הוא הגיע גם לשוק של פרגה שסוחריו היו מנצלים אותו בצורה משפילה. הוא השאיר להם את תוצרתו בלי כסף ורק לאחר שמכרו וגם השתמשו בכספו שילמו לו והחזירו לו מה שלא נמכר. וכך יום אחד כשאבא יצא לגבות חובותיו מן הסוחרים לקח אותי, משום-מה איתו. נסענו לשם בחשמלית. הלכנו בין ה"סטרגנים" צריפוני המכר כשפה ושם קיבל אבי קצת כסף. עברנו את כל סימטאות השוק ורק מעטים שילמו לו. רב הביתנים שלידם אבי עצר לא נתנו לו כלום. עצרתי ליד ביתן צעצועים בעל מגוון עשיר וכל פינותיו גדושים פריטים שונים ומשונים. עיני התרוצצו בלי יכולת לעצור ולהתרכז במשהו מסוים. מכיוון שעמדתי ליד מדף עם כדורים למיניהם, בחר לו אבי כדור צבעוני מבריק ושם לי אותו ביד. לא הספיק אבי לשלם ואני השארתי את הכדור וסחבתי מן המדף חליל וניגנתי בו. אבי סידר את החשבונות תפס את ידי וסחב אותי משם לפינה של כלי בנין. לקחתי ממדף את-חפירה ואת החליל שמתי בארגז-עץ קטן אבל כשהתרחקנו מעט ראיתי שזו מריצה קטנה מעץ, שהגלגל שלה היה גדול ומשונה. התחלתי לצעוק: א טוטשקעלע מריצה באידיש (טאטשקה פולנית) א טוטשקעלע...א טוטשקעלע... אבל אבי המשיך לסחוב ולא הגיב. סחבתי פתאומית בכח את ידי והשתחררתי בבכי ואז השלכתי את עצמי על המדרכה ובמהירות בעטתי במדרכה בשתי רגלי כשאני בוכה וצועק ללא הרף ...א טוטשקלע... אנשים התאספו סביבי. אישה אחת כרעה לידי וניסתה להרגיעני... בסוף החזיר אבי את את-החפירה וקיבל חזרה את הכסף ולאט הושיב אותו על כתפיו כשמישהו עוזר לי להתיישב בנוחות. קולי נחלש כי אפסו כוחותיי וניגונו של "א טוטשקעלע" ירד והפך לדקלום חלש". כשהגענו לחשמלית הפך "הדקלום" למלמול. כשהושיבו אות על הספסל נרדמתי. כל פעם שרצו להציק לי או להרגיז אותי השמיעו לי את ה"א טוטשקעלע" עם הניגון הידוע. אמרו לי שהסמקתי מבושה. כל זה התרחש כשהייתי בן שלוש לבוש בתלבושת מלח, כובע צבאי ללא מצחייה עם שני סרטי משי תלויים על האוזן, מדי מלח כחולים עם צווארון מונח על כל הגב ושלושה פסים לבנים תפורים מסביב לקצוות. ומשני צדדי המכנסיים שני סרטים לבנים. זמן קצר אחרי-זה התחלתי ללכת "לחדר" שממנו זכור לי רק זקנו הלבן של הרבי אבל אחריו היה ה"חדר" של הרש-יודל אותו תיארתי בהרחבה, בכתב-יד ששלחתי לייוו (Yivo).

שיכון ותיקים

ובכן ברבוצקי גרנו כשנתיים וגם אסתר נולדה שם זמן קצר לפני שעברנו לשיכון ותיקים עבור שיכון הותיקים שילמה חנה'לה גיסתי-900 ל"י ואילו אני שילמתי את המשכנתא בסך-400 לי במשך 20 שנה.

תקופת הריצוף

באותה תקופה היתי בשיא ההצלחה כמרצף. כאשר אחרים סבלו מחוסר עבודה. בגבעת-חן חיכו לי הבעל-בתים בתור ואני עשיתי עבודה מעולה מבלי להעלות את המחיר.

סוף הריצוף

לרע-המזל התחילו הכאבים בברכיים שהלכו והחמירו עד שנאלצתי בהוראת הרופא להפסיק עם הריצוף.

חיפוש עבודה

המשפחה בעלת שלושה ילדים הייתה במצוקת רעב ושרה פנתה לרופא המחוזי והיטיבה להשפיע עליו בתארה את מצבנו. רופא המחוז דר גוטפריד פנה אישית(!) למיכאל פסוויג מזכיר ההסתדרות דאז ודרש שיעזרו לי. הוא טען שאני כשיר וראוי לקבל משרה כפקיד במסגרת ההסתדרות. הבעיה הייתה שהייתי ידוע כחבר מפ"ם, למרות שעזבתי את המפלגה. עזבתי בגלל ויכוח על משפט פרג כשאורן ואורנשטיין הואשמו ע"י סטלין בריגול כעוזריו של הצ'כי סלונסקי. אני לעומת חברים במפ"ם טענתי שכל זה מבוים עי סטלין שאינו חדל לביים הצגות כאלה, אבל לא יכולתי לשכנע אותם שכן הם האמינו בסטלין בקנאות עיוורת, ולכן עזבתי את המפלגה ונשארתי בלתי מפלגתי. "אם הוא בלתי מפלגתי, מה הבעיה שיכנס למפא"י, ואז יקל עלי לסדר לו עבודה" אמר דר' גוטפריד לשרה. למען האמת (מה שלמדתי אחר כך לדעת) היו העבודות בהסתדרות מסודרות לפי "מפתח מפלגתי" שהיה מושתת על תוצאות הבחירות להסתדרות ועל גודל המפלגות לפי אחוזים. לבלתי מפלגתי לא היה סיכוי. לו הייתי אדם מעשי הייתי עובר למפא"י אבל גם אני הייתי קנאי, ואמרתי לשרה שלא אמכור את הנשמה בעד עבודה, אבל אמה יודעת שלפרנס ילדים הוא עיקר העיקרים שלעומתו עיקרון המפלגה הוא חסר ערך. שרה התמידה לבקר אצל דר' גוטפריד היא סיפרה לו הכל ובכשרון ובאהבת אם שכנעה אותו לא לחדול ללחוץ על המוסדות המתאימים עד שבסוף, מנהל מחוז השרון של לשכת המס החבר צבי רביץ הסכים לקבל אותי לעבודה בתנאי שאתנזר לגמרי מפוליטיקה.

עבודה בלשכת המס

התחלתי לעבוד בלשכת המס בנובמבר 51 עד יוני 82, 31 שנה. לפי החוק הישראלי יוצאים לפנסיה בגיל 65 אז למה יצאתי בגיל 61?...או! כאן יש סיפור. ובכן. כשאספו אותנו בעברון ובעוד קיבוצים, כדי להסתירנו מן הבריטים שחיפשו אותנו, באו אלינו מטעם ההגנה לגבות מאיתנו פרטים אישיים, כדי להוציא תעודות זמניות פיקטיביות. כידוע שרה הייתה מבוגרת ממני ב 4 שנים. כנראה שכאשר הגיעו הפרטים האישיים שלנו לידי אלו שרשמו את התעודות, וראו שהאישה היא המבוגרת, חשבו שמי שגבה את הפרטים "הפך את היוצרות". אך מכיוון שלא היה בטוח החליט על פשרה: שניהם בני אותו הגיל. ביקשתי שלא יגזלו ממני 4 שנות עבודה, אבל אמרו לי לשנות את הגיל בתעודת זהות קודמת, מה שלא יכולתי לעשות כי כל הארכיונים בגטו ורשה נשרפו. נשארתי כיליד 1917 עד היום. זאת ועוד, אמרו לי לא לדבר על זה בקול רם, כי הדבר יגיע לקרן הגימלאות הם עלולים בשמחה רבה לדחות את תשלום הפנסיה לעוד 4 שנים ואשאר קירח ממשכורת וקירח מפנסיה. אז שתקתי וקיבלתי את הדין. בסוף גם יצאתי ברווח כאשר עבדתי שנה שלמה בקואופ וקיבלתי גם משכורת וגם פנסיה.

תפריט