ילדות

חשבתי כי התחושות בהן התנסיתי אז צריך לחוש כל אדם לפני הכרתו את העולם, את החיים, ואת בני האדם. לשמש היה אז אור בהיר יותר, מחמם יותר ומופז יותר.  האוויר היה ברֵיאות אז מתקתק, קריר והרוח נשב נעים יותר וליטף את פנינו בחיבה. הייתה זו תחושת הכרה של דברים זרים ולא מוכרים, באותה התחושה מתנסה ילד כאשר מקבל צעצוע חדש ולא מוכר. הוא מתפלא, בודק ומשחק בו עד שזה נעשה יום-יומי ונדוש. ואז... אבל רגשות השמחה המופזות שמש האלה, דוכאו בעליית הגג הצרה ואחרי זה במרתף האפל.

תקופת עלית הגג, עת התגוררנו אצל הסבתא (הורי אמי) הייתה תחילת חיי, ראשית הזיכרונות. שם נולדנו אני, פרץ ופייגה. בעל נועם וחמימות היה החדרון הקטן שקודם לכן היה מטבחה של הסבתא. זה היה ברחוב ניסקָה, מגוריהם של חלאת אדם, האספסוף והעוני המשווע והוא אשר חרט את חותמו ואת הרושם הראשון על חיי.

שם גם לראשונה ידעתי את מיני לעומת מין הנקבה. שם גם התאהבתי לראשונה בגיל ארבע בערך, ועם הילדה הקטנה של השכן העדפתי לשחק יותר מאשר עם כל יתר הילדים כי מאוד אהבתי אותה. זו הייתה תקופה שעדיין הייתה תחת השפעתה והשגחתה הדואגת של האם. לא היו לי אז צרכים נפשיים, מה שגם לא היה בכוחה לתת לי, אבל מה שכן היה לי בהם צורך בשנים מאוחרות יותר. הסתפקתי אז בצעצועים שאימי חתכה בשבילי מעץ או במשחקים מנייר שהדוד דויד הדביק עם סבון מעטיפות של סוכריות ו"כרמלים". היו אלו שנות האימהות, כאשר שיא תבונתי הייתה אמי. אני הייתי מאושר ואימי הייתה מאושרת.

כאשר הייתי בן חמש עברנו למרתף ברחוב מורנובסקה. ילדותי נעשתה מגוונת ברשמים ומתנתקת משגרה חדגונית. מכאן נשארו כבר יותר זיכרונות מאשר מרחוב ניסקה. זכורה לי התפעלותי למראה הברז אשר לידית שלו הייתה צורת "X". כאשר נכנסנו לדירה החדשה (זכרתי את הברז שראיתי בזמן שהראו לנו את הדירה) עליתי על כסא ליד הברז ובמשך שעות פתחתי וסגרתי את המים.

מפליא מדוע דווקא זיכרון טיפשי כזה נחרט בזיכרוני.

כאן התחילו אצלי למעשה חיי החצר של ילד. ברחוב ניסקה ידעתי רק את החדרון החמים והנעים, חדר המדרגות הנקי, אפור ודומם, גזרת כחול הרקיע הממוסגרת בחלון, דרכו מציצה יום יום השמש הזהובה, שבעיני הילד שלי כל אלו נראו תופעות רעננות, בהירות ובריאות של עולם הטבע הסובב אותי. כאן במרתף לא ידעתי עוד את קסמי הטבע, כאן הכרתי בני אדם ודרכי חיים. חדלתי להיות ילד הגדל ומתחנך בנפרד ובודד. יצאתי מהשגחתה הבלעדית של האם ונקלטתי אל תוך חוגי ילדים פעילים במשחק. לחינוך שבבית הצטרפו החצר והרחוב. החבר הראשון, שבמסגרת החדשה, שאותו אני זוכר היטב, היה "מושק" (משה), שחי באותו הבית בעליית הגג. אמו הייתה "מסובבת" במקצת. אביו היה איש זקן שאיבד כוחותיו בעמל וכלל לא דאג לבנו יחידו והתפרנס משַמשוּת בבית כנסת ומבניית תנורים גם יחד.

עם מושק שיחקנו כל היום ועדיין לא שכחתי באיזה להט אספנו קופסאות של סיגריות ומושק אפילו קנה אצל המוכר חמש קופסאות בחמישה גרוש. כל קופסא הייתה בשבילנו הישג. באותה להיטות, אספנו לאחר מכן, ניירות כסף של עטיפות שוקולד ומצאתי אושר בתאוות האיסוף.

בקצה הרחוב היו שני מגרשים ריקים ושם שיחקנו בקיץ ב"סטרולקי" (חמש אצבעות וחמש חלוקי אבנים),

בערמונים, בתופסת וב"חתול ועכבר"; ואילו בחורף חמדתי שם החלקה על הקרח, עיצבתי "גולמי שלג" וזרקנו פקעות שלג איש על רעהו.

אני זוכר שמושק הוציא פעם מארנקה של אמו שטר של חמישה זלוטי (את הגניבה לא ראיתי). נכנסנו אז לחנות וקנינו פנס כיס. אחר כך התחשק למושק גם אקדח צעצוע, אלא שכאן התעורר חשדו של המוכר, שלקח את הכסף ושלחנו להביא את האב וכי רק לו הוא יחזיר את הכסף. בכינו שם בכי מר אבל ללא תועלת. בערב הגיעה האם הבוכה לביתנו בקשר לחמישה זלוטי. היה לי חבר נוסף בעל כסף גנוב רב, הוא התגורר ברח' גנשה והיה בנו של "מורה הוראה". יחד עם מוישקה נהנינו מן הכספים שלו. נסענו בחשמליות, אכלנו נקניקיות במסעדת נקניקים והלכנו יחד לטבול במקווה. אני לעולם לא גנבתי. יתכן שפחדתי או אולי לא הייתה לי ההזדמנות להגיע לכסף, אבל כאשר האמה שלחה אותי לחנות החזרתי פחות מן העודף כאשר התמקחתי ועלה בידי לשלם פחות או כאשר האמה לא ידעה את המחיר.

כיום אני רואה את מושק תדיר ברחוב אבל מביטים איש ברעהו כזרים או כמכרים שרבו (שעשו "ברוגז"). אדם אומלל הוא; לבוש סחבות וכנראה עובד כסבל. אביו נפטר אצלו לפני מות אימי.

תקופת נוה קיץ, הוא כנראה פרק נפרד בילדותי או יותר נכון הילדות הכפרית. שם בקרבת הטבע נעשתה נפשי אצילה יותר ושכלי התפתח. הרשמים רבים כל כך וכל כך הרבה כאן להרהר. משב הרוח, ניחוח הצמחיה, הקרירות הקלילה של האויר הצח, השמש החמימה, החול הרך, המחומם והמרחב הזה הבלתי מוגבל - כל אלו אינם יכולים להיקלט באדישות ע"י נער עירוני. הם מעוררים רגשות בלתי נשכחים, גורמים לתחושות הנעלות ביותר והם גם מרחיבים את הדמיון.

אבל מכל אלה, החשוב ביותר בשבילי, היה החופש שחוויתי במרחבים האין סופיים, השונים כל כך מן המבוך של רחובות צרים ודחוסים שברובע מגורי. בחופש הזה התאהבתי. כה מאושר הייתי לשוטט ביערות ובשדות הרחבים, הרחק מטיפולה ומהשגחתה המביכים של האם.

גם כשהייתי בן שלוש הלכתי ל"חדר" אבל את זה אני כבר לא זוכר. לעומת זאת, אני זוכר היטב, את החדר של הרש-אידל ז"ל כשגרנו כבר ברחוב מורנובסקה. היה זה חדר רחב ומואר בקומת הקרקע אשר חלונותיו צופים אל סמטה שקטה מוצפת שמש. הרש-אידל ישב ליד שולחן מכוסה נייר ירוק בסמוך לספסל הראשון. על השולחן היו מונחים ספרים, עט, וקסת וסרגל (הלַפַה) ששימש את ה"רבה" להענשת תלמידים שחטאו, על ידי כך שהכה מספר פעמים בכף ידו של האשם.

לעולם לא אשכח את ארוחת הבוקר של הרש-אידל. זכור לי איך על השולחן הירוק היו מונחות אחת על גבי השניה, פרוסות לחם שחור, מרוחות חמאה בשפע. הרבי חתך את הפרוסות לריבועים קטנים ואכלם בתיאבון רב, תוך הבעת פנים של ריכוז והקשבה לקריאת החומש של התלמידים (את הניגון החדגוני של החומש, זכור לי עדיין, למרות שעברו כבר שלוש עשרה שנים) ותוך סיפוק מלעיסת הלחם וגמיעת הקפה מתון, מתון, עשה הערות והוא תיקן "גרייזן" (טעויות) לתלמידיו.

מאחורי גבו של הרבי הסתכלו מגובה הקיר, מתוך שתי מסגרות שחורות ובצבעים זועקים, אהרון הכהן ומשה רבנו. יותר ימינה, קרוב לדלת היה תלוי קרטון לבן, בצורת מלבן גדול ועליו מודפסת ברכת החודש עם פתח מלבני שבו היה ה"רבי" מכניס בראש חודש, מלבנית עם השם של החודש החדש ומברך אותו יחד איתנו.

אצל הרש-אידל למדתי חומש ורש"י אבל נדמה לי שגם "טרף" ו"עיברי-טייטש" למדתי שם - אני לא בטוח. החומש היה החומר השכלי והמזון הרוחני הראשון שלי. תחושות עמוקות של עברי, של יהודי התעוררו בי חזק בעת לימודו ובדמיוני הפורה ראיתי את מרחבי התנך עם הדמויות שבהם, באופן ברור, מואר וחי. ראיתי את אדם וחוה, את כנען המופזת, את יעקב הישן במלונת האבנים עם "סולם מוצב ארצה וראשו בשמיים". ראיתי את יוסף ואחיו... עבדות... משה... המדבר והמן הנופל מן השמיים... הכל ראה הדמיון החי, רחב הממדים ושופע שלל הצבעים. האמנתי בכל והושפעתי מזה עמוקות. הם החדירו בי את האמונה באמיתות שלי ושל האל ובכל שהדת ציוותה והטיפה לעשות. פסח... פורים... סוכות... חנוכה... שבועות... כבשו את המקום הרגיש ביותר בלבי. האם ניתן לתאר את התחושות שבאווירת החג? זכר הריחות והטעמים, המראות והצלילים אשר יחדיו יצרו אוירה בלתי נשכחת, זיכרונות:- ... כאשר ישבתי לבוש בגדים חדשים ליד סדר פסח... כאשר התבוננתי דרך חורי מסכת פורים בעוגת קצפת, בצורת בית כנסת, אשר בחלון הראווה של הקונדיטוריה... כאשר שיחקתי בסביבון, קיבלתי מסבתא דמי חנוכה, אכלתי לביבות והשתעשעתי בנרות הזעירים הרב-גוניים... כאשר הדבקנו שרשרות וסלסילות מנייר צבעוני וחיתוכי נייר קליידוסקופיים בסוכה וכאשר עם דגל ביד מסתכל איך שאבא רוקד "הקפות" בשמחת תורה... כאשר הבושם הרענן מן הקנים הארוכים של ה"טַטַרק" הירוק, התלויים פה ושם, התפשט בחלל הבית, שגם השמיעו צליל הדומה לציוץ של צפור, כשנשפו באמצע הקנה המפוצל והלח בחג השבועות - הרי זכורים לי כל אלה על רקע ובאווירה שונים לחלוטין, מאושרים יותר, צלולים יותר, שמחים יותר. זיכרונות אלה מרגשים אותי לאין ערוך יותר מן הזיכרונות הנאים ביותר שמימי חול.

כיום, כל אימת שאני נזכר בזה, אני כועס על המה שמכונה “Die Aufkl?rung“  (ההשכלה המבהירה). הייתי נותן הרבה לו יכולתי לשוב אל חווית החג הזאת, אל התחושה הזאת, אל מצב הרוח והאווירה המרוממת, ספוגת קדושה ויופי. ההשכלה פתחה לי את עיני והעירה אותי מן החלום הדתי, מן הפיוט הנצחי הזה של עמנו ועם טלטול החזירה אותי אל המציאות. חלום יפהפה היה לי... יהודי. נדנד אותי בעריסתו אל החלום הרש-אידל והעירני ממנו "הפיונייר", אלא שהחלום יפה היה מן המציאות לאין שיעור.

באיזה שהוא זמן לאחר - מכן הפסקתי ללכת להרש-אידל. נשלחתי לחדר אחר. הרבי של החדר הזה אינו מעורר עוד בי זיכרונות מרגשים. שמו, אצלנו הילדים, היה "רויטר בוריק" ("סלק אדום") - משום האודם החזק שבפניו - כמו הסלק. בידיו תמיד החזיק את "המשמעת" (הסרגל) מוכן בכל רגע להשתמש בו. אצלו התרחש המשכו של החלום הדתי. כאן החדר היה אפל ולא רחב (כמו של הרש-אידל) במקום ספסלים שולחן ארוך (לוח המונח על "חמורים") ומשני צדדיו ישבו התלמידים. לרבי לא היה שולחן נפרד, הוא ישב למעשה בראש השולחן שמצד החלון. כל תלמיד שעשה אפילו הטעות הקטנה ביותר קבל עם "המשמעת" על הגב. ויש לציין כי לא היה תלמיד שלא יעשה שגיאה כל שהיא. לכן, השעות שמחוץ לחדר היו שעות של אושר. הלימוד הפך לעול כבד.

 

יותר לא הלכתי לשום חדר. היום כאשר אני מזכיר את עצמי בתור "ינוקה" שלומד בחדר, אני מיטיב לראות ולהבין איזה צעד בלתי רגיל עשיתי בחיי. בהתגוררי תמיד ברובע יהודי כלשהו, ראיתי על פי רב, יהודים, לעיתים רחוקות ראינו איזה "גוי" ברחובות, מה שגרם לי לחשוב שיהודים יש יותר מ"גויים", ומשום ש"גוי" היה שומר הבניין, המשרתת, הפועל השחור ועוד מיני עבודות מלוכלכות ולא מכובדות, היה מעמדו בעיני - שפל. מה הם יודעים הגויים ? גוי לא יודע דבר, אינו חושב על דבר ורק יהודים מכה. ולמרות שחשבתי את הנער הנוצרי לפרא חסר-לב פחדתי ממנו נורא. את עולמי חילקתי ליהודים ולגויים. את האפיקורסים נורא לא אהבתי. אליהם צירפתי את היהודי האלגנטי לבוש בסגנון אירופי, את כל אלה שלא "הלכו" לחדר ואת כל הציונים. מלה "קומוניזם" עוררה בי פחד עם צמרמורת ובדמיוני היה זה גרוע מגזלנות. אכן קומוניסט לא נחשב אפיקורס אלא - גרוע מגוי. אני עצמי הייתי "חרדי" ויראת שמיים אחזה בי. מעולם לא שכבתי לישון בלי כיפה ועשיתי זאת יותר משום אימת השדים מאשר בגלל המסורת. הדת החדירה בי אימה ועיקר החרדה הייתה בפני דברים שעיני מעולם לא ראו. האמונה שלי הייתה עיוורת בכל. פחדתי להישאר לבד, רעדתי מן החושך והזדעזתי מפחד כשנתקלתי פתאום בצל מתקרב ובלתי מזוהה. יתכן כי מורא שמיים זה גרם לפחדנות שלי נגדה אני עורך עד היום מאבקים פנימיים. אבל לא רק הדת זרעה בי פחד, גם הורי לא חסכו ממני "בּאַבּוּקים" [1]. עוד מרחוב ניסקה זכור לי כאשר שכבתי בלילה יחד עם אחי פרץ ובכיתי מסיבה לא ידועה. אבי העביר את פרץ למיטת אימי ובעצמו שכב לצידי, אבל כנראה שזה לא עזר, ועדיין בכיתי, כי זכור לי שהתחילו להלום בדלת, הסבתא מן הסתם, ואבי בקול נפחד, לחש לי באוזן: "ש-ש-ש-ש, ש-ש-ש... א-באבוק... היוסט?... היוסט?!!! ("ששש... מפלצת... שומע?... שומע?...").

ב - 1930 עברנו לרחוב נלבקי וכאן גרים עד היום הזה. כאשר גרנו במרתף, התביישתי בכך, וככל שיכולתי, הסתרתי זאת, ומכיוון שבעיני ערכם של בני אדם, היה כערך כספם, הרי ערכנו עלה כאשר עזבנו את המרתף. לא מעט התגאיתי בכך.

ושוב רשמים חדשים. חצר..."ארמון"..."מלך"... החצר של נלבקי 45 הייתה תמיד הומה ומלאה חיים. עמד כאן ארגז עץ (20 ס"מ גובה) מחולק לשניים, בו עורבבו כנראה שני סוגי תערובת לבנין, כאשר לפני זמן הוסיפו כאן קומת גג. כשעברנו לכאן עמדו שני החלקים האלה ריקים זמן רב והם הם היו ה"ארמון" והמלך היה "מוטק" (מרדכי) אותו הכרתי עוד למזלי, מן החדר של "רויטר בוריק".

חיי החצר כאן כבשו אותי מלכתחילה, כי בהשוואה למורנובסקה היה זה שוב שינוי חדשני. כששאל אותי מוטק האם ברצוני להצטרף אליהם הסכמתי מיד והוא מינה אותי ל"קצין". מונייק ואהרון היו "נשיאים", שרוֹל היה "רב-אלוף" (מרשל) והנתין המסור ביותר למלך, יתר הילדים היו סתם חיילים.

לעיתים קרובות יצאנו למלחמות עם חרבות עשויות מפסי-פח, אותם אספנו בסוכנות ההובלה, שהשתמשו בהם לקישור וחיזוק ארגזי עץ. האויב שלנו, היו ילדי החצר השכנה, אשר מהם, יש לי עד היום מכרים.

מיד, ּ מן ההתחלה, תפסתי מקום מכובד ב"ממלכה". הייתי מוכר כאחד שהוא הכי חזק כאן, כי בהתגוששות צמודה הפלתי את כולם אחד, אחד. מסיבה זאת קיבלתי מהר "קידום" והייתי ל"נשיא". ה"מלך" עצמו נזקק להגנתי. פעם, אפילו שמולק, שאחר כך נעשה הטוב בידידי, התחיל עם ה"מלך" שציווה עלי לנקום את העוול. ואז נצמדתי אליו בחיבוק, לחצתי בעצמה על חזהו עם סנטרי והשכבתי אותו על האבנים לכל ארכו כמו מליח. צעקות שמחה והוקרה רמות פרצו מגרונותיהם של הילדים מסביב ואפילו של הילדות, מה שהביא לי כבוד, לא קל ערך, וסיפוק רב, אם כי מאוחר יותר, שמולק זרק אחרי גזר-עץ שפגע ברגלי והכאיב לי מאוד. שמולק לא השתתף כל כך ב"ממלכה" והוא שיחק איתנו כי לא היו לו חברים אחרים. הוא היה הילד היחידי בחצר שלנו אשר התנהגותו הייתה רצינית יותר ומיושבת, כשל בוגר. איתו בעצם, הייתי חבר, עד אשר אני התחלתי לעבוד והוא הלך ללמוד בבית ספר מקצועי. ידידותנו לא הייתה מובטחת בשבועה על "ציצכנפת"(טלית קטנה) כפי שאחרים היו נשבעים להבטחת ידידות נצח. הידידות שלנו התגבשה מעצמה. במה אני מצאתי חן בעיניו - אני לא יודע, אולם אני, הערכתי בו את עמידתו על דעתו, את הרצינות שלו ואת ידענותו, שכן תמיד הייתי פונה אליו בשאלות הבהרה. רֹב הזמן ובכל מקום היינו יחד והתוודינו הדדית ובגילוי לב על הכל. עצם העובדה שזה נמשך ארבע שנים נתן לנו סיפוק כלשהו. כיום, כאשר עוברים בחצר האחד ליד השני, באדישות ולגמרי כזרים שלעולם לא הכירו זה את זה - נדמה שזה איזשהו זר, אחר, ששונה והוחלף וכי שמולק הזה מילדות, אותו אהבתי כמו את עצמי, איננו עוד.

כל כך חבל לי עליו... עליו ועל ימי הילדות ההם שחלפו לנצח. הידידות שלנו התנדפה בהדרגה. ראשיתו של התהליך היו לימודיו בבית הספר המקצועי. הכובע המסוגנן של בית הספר גרם לא מעט גאווה וכבוד. ואילו אני לא רק שלא הלכתי ל"מקצועי" אלא שבכלל הפסקתי ללמוד בבית ספר והתחלתי לעבוד. מפגשינו נעשו נדירים יותר ויותר וכאשר הגענו להתבגרות, לגיל הנעורים, התפוגגה הידידות מימי הילדות. כיום בהיותנו נערים בוגרים - לא מכירים עוד (כמו עם מושק).

?

כאשר כבר גרנו בנלבקי כמה חודשים שלחוני ללמוד בבית ספר של הקהילה היהודית של וורשה אשר מגמת החינוך שלו היא יהודית פרוגרסיבית והשכלתו כללית. היה עלי לעבור בחינות להתקבל לכיתה שניה אבל עברתי לשלישית וזאת משום שעוד מן החדר קראתי פולנית בצורה שוטפת (וי א ואסר) וגם לכתוב ידעתי לא רע. "די פאני" (המורה) של הרש-אידל הייתה תמיד משבחת אותי באומרה שאני אצלה הטוב מכולם. זכור לי כי כאשר הכרתי את השפה הפולנית לא היה שלט או כתובת ברחוב שלא אאיית אותו ולא אקרא את הברותיו.

לא פלא איפה שעברתי לשלישית. בית ספר, כיתות, לימודים, שיעורים, הפסקות - כל אלה היו בשבילי חידוש בלתי רגיל, אבל מן ההתחלה התעוררה בי התנכרות לבית הספר הזה. לא הרגשתי את הקרבה, הביתיות שהייתה לי אצל הרש-אידל או אצל בוריק, והמורים כאלה מרוחקים; לא אהבתי אותם, מלבד האחד - המורה לתנ"ך ולעברית, מקצועות אותם לימד בשפת האידיש. היה זה המורה ברומברג. היום זכור לי עוד, כי לא הטריד אותנו במקצוע המלומד בלבד, אלא גם שוחח אתנו ברצון וסיקרן אותנו בסיפוריו. כמו-כן היה מתבדח בכל הזדמנות ואהוב היה על כולנו, שכן בזמן שיעוריו שררה אוירה חופשית בכיתה ואיש לא חשש מלהגיד מה שרצה. התנהגותו ויחסו אלינו היה כחבר, כאילו היה אחד מאתנו, אם כי היה גם נמרץ בעת הצורך. שנתיים למדתי בבית הספר הזה, ובשנה הראשונה לא לימדנו ברומברג. המחנך של הכיתה היה מנהל בית הספר. היה מחנך לא רע, אבל אינני יודע למה לא התעניין בכל תלמידי הכיתה ולמה לא מנע מצב שבכיתה יהיו תלמידים "אפורים" (או שקופים) וכאלו שרואים היטב ותמיד. אין לי ספק כי, אילו היו התלמידים שלא ידעו כמעט על קיומם לוקחים חלק בחיי בית-הספר, כמו התלמידים הידועים, כי אז היו גם הם טובים בלימודים. אבל אצל המנהל מר לבנדז' [2] בכיתה הייתה היררכיה. לבנדז' היה בקשרים עם "הידועים" כמו שברומברג היה עם כל הכיתה. רק אליהם הוא חייך ורק אתם הוא התבדח. גם עניני הכיתה היום-יומיים סידר, כמעט, רק איתם. אני השתייכתי לתלמידים הלא-ידועים, האפורים, וכמותם לא-מעודד ונטול אומץ לקחת חלק ב"דיונים", לעתים רחוקות נשאל ועונה, אבל צוחק ללא קול, על ההלצות שבשיח ודברים בין המנהל ו"תלמידיו הטובים". ה"אפורים" ישבו על הספסלים האחרונים ואני, כמובן, ביניהם. מאוד היינו מאושרים ושבעי רצון, אנחנו "הילדים האפורים והמבויישים", אילו הייתה גם לנו חשיבות כלשהי בבית-הספר, אילו היו מתעניינים גם בנו ואילו כמו האחרים היינו נחוצים לכיתה. או-אז, לא היה בית-הספר בשבילנו כפייה והלימודים עבודה מאולצת, כי כמעט אף ילד מתוכנו לא היה, לא תורן ולא ספרן (בבית הספר) גם לא סדרן, או יו"ר, או מנהל משק (בכיתה) ובכלל שום תפקיד לא ניתן לאחד מאתנו למלא. לי ניתנה ההזדמנות להכיר ולדעת איזו תועלת היה מביא לבית הספר שוויון הזכויות של התלמידים. לא אדע מה גרם למנהל לבנדז' (כנראה מכוון) להציע אותי כגזבר הכיתה, כאשר הוחלט לכונן קופת חיסכון, לשם רכישת כובעי-סמל של בית-הספר ולצרכי כיתה נוספים. הצעתו הביכה אותי, שכן כל הכיתה הסתכלה עלי והסמקתי מעל לאוזניים... ככה במפתיע... כזה כבוד... מה לומר: מאושר עד לרקיע השביעי. קבלתי מפתח קופה קטן ותליתי אותו על חוט משי קלוע בין שני כיסי החולצה כמו משרוקית של שוטר. ביום זה קפצתי הביתה מאושר ושמח והשווצתי עם המפתח והתפקיד שנפל בחלקי. זאת ועוד, אני בעיני עצמי נעשיתי חשוב מאד וההליכה לבית ספר לא הייתה עוד מאולצת, היא הפכה בשבילי כמו מפלגה בשביל חבר פעיל. חשוב היה לי להגיע בזמן לבית ספר ושקדתי על כך. הייתה לי חובה ואחריות והתגאיתי בהן ובמיוחד כאשר רשמתי בפנקס את שמות המשלמים ואת הסכומים שגביתי...

גזבר הכיתה הייתי חודש אחד בלבד. אחרי זה חזר הכל לקדמותו. חזרתי אל השפל, כלום שלא מצטיין בכלום. שוב רגש נחיתות ובנוסף לכל נשארתי כיתה.

אף-על-פי שבבית-הספר לא התמסרתי ללימודים לא הייתה בראשי ריקנות, אלא שהתמלא בשפע של מחשבות ובהתבוננות מהורהרת. הכל במה שנתקלתי שקלו ולעסו מחשבותיי. הייתי להוגה דעות גלמוד, סגור בתוכי או כמו שנוהג אבי לומר: "די חכמה שטרבט אים אפ אין בויך" (החכמה גוססת לו בבטן). כזה גם נשארתי עד היום, מתבונן... הוגה... שוקל ומנתח... ושותק. אבל, אני עוד אדבר.

אילו היה בית-הספר מעניין ומסקרן אותי, אז לא היה מושך אותי כל כך אל חצר הבית וכל יום חופשי מלימודי, שביליתי בחצר, לא היה גורם לי נחת רוח כזה, שכן, קרו כאן, יום-יום, דברים לא רגילים, כל יום שינויים מסוימים. הנה, כאשר שם הייתי בפעם השניה בכיתה ג', כאן הקימו "אגודה לחברות", עם נקודות זכות וחובה, עם תקנות, עם חותמת ופנקסי חבר. ה"ממלכה" קרסה כבר מזמן. אני ושמולק היינו ראשונים שהרצינו ושלעגו למשחק הטיפשי הזה. קראו לנו "המורדים" (רבולוציונרים) כי היה זה ממש מרד. ה"אגודה לחברות" קימה כל יום ישיבה בה חודשו ונוספו תקנות בקשר לחברות ונאמנות. כל יום כמעט הלכנו גם "צו די גריבר" (אל הבורות) - מקום שם נמצאים כיום "החלקות לגידולי ירקות בית-הספר" - ושחקנו שם כדורגל. היה לנו גם, בנפרד, מועדון ספורט "יהודה" בו אני שיחקתי בתור שוער. חיי החצר בלעו את כולי, בנוסף לכך שוב "התאהבתי"... גניה "התחילה" איתי; ההתגרות הייתה בחדר המדרגות כאשר "שמה לי רגל". בפעם אחרת, היא עמדה ליד חברה, רוז'ה, שאמרה לי: "הי חתן, כלתך פה, לידי"! אף כי גניה התרגזה עליה ואף כי צעקה עליה "פרחחית מגעילה!" - לי נעשה טוב על הנשמה. מאותו זמן רק אתה שיחקתי ורק "עליה חלמתי". כאשר רק הזדמן לשנינו זמן חופשי, שהינו יחד, יד ביד. בסופו של דבר היא התרגזה עלי ופתחה ב"ברוגז" וכך זה גם נשאר. כיום, זה איתה כמו עם מושק ושמולק - האחד לא "מכיר" את השני כאילו מעולם לא הכרנו. כמה מפליא הדבר - עם אלה שהייתי קרוב כל-כך אני כיום כמו עם זרים שלא הכרתי, ואילו עם אלה שאותם רק הכרתי נמשכת ההכרות ובכל היתקלות בהם ברחוב אני נעצר לדבר איתם.

בתור תלמיד "שנה שניה" לא היו לימודי, מעט לפחות, טובים יותר, אדרבה, נדחף לאי-חשב זנחתי את הלימודים כליל. ולמרות שהמורה ברומברג היה מעודד אותי באומרו ש"אם אני מיד אתחיל ללמוד, אז אני עוד אעבור" - היה "בנוי ויצוק" שגם השנה אני נשאר. אבל ממילא לא גמרתי את שנת הלימודים הזו - הורחקתי. והדבר היה כך. יום אחד בבואי לבית-הספר רציתי לתלות את מעילי ומתוך חוסר זהירות הפלתי את מעילו של פלד, שעמד מקרוב ונעל סנדלים. בראותו שהפלתי את מעילו קפץ עלי בצעקות וחרפות, "זה מה שאפשר לצפות מעצלני שנה שניה". לולא עשה י הצגה כזו הייתי ממילא מרים ותולה את מעילו, אבל כאשר צווה עלי באצבע ובקול מאיים: "ברגע זה שהמעיל יהיה תלוי" - התעקשתי. ואז הוא התמקם להכות בי בהרימו ידיים. הייתי חזק ממנו אז דחפתי אותו אחורה ללא מאמץ. הוא היה אולי נסוג והולך, אילו כל הצופים מסביב לא היו מסתכלים עלי בלעג וצוחקים עלי בהנאה. אז כאשר דחפתי אותו, התיישר ומעודד מתמיכת הצופים התקרב אלי וירק לי בפנים. מתוך חוסר יכולת להבליג, ובהיסוס מה, החזרתי לו סתירת לחי קלה, וכאן זה התחיל...

משועשעים מן ה"אומץ" שלי, הגבירו התלמידים הנוכחים את צחוקם וגילו מעורבות בקריצות עיניים וקריאות גנאי. מישהו מאחור "הגיש" לי סנוקרת באוזן, וכשהסתובבתי לראות מי זה, קבלתי בעיטה בישבן וכך חליפות, קיבלתי מיותר ויותר משתתפים, בעיטה או סנוקרת מאחור, דחיפה או אגרוף מן הצד וצחקוקי הנאה בפנים. דמעות החלו לחנוק את גרוני, אבל כאשר מיואש, נכלם ומושפל התכוונתי לסגת, בתום לב כביכול, פלד שעדיין החזיק את לחיו (באופן בלתי צפוי לגמרי) הכניס לי זץ אדיר, באמצו את כל כוחותיו וישר לתוך עיני. כוכבים התעופפו ו... המיתר התפוצץ. עם פרץ בכי רם וכמו כלב מוכה טירוף, השלכתי עצמי עליו ובאיבוד חושים נשכתי לו. פלד הקים רעש מהדהד ועל ההמולה הגיע בריצה המורה שלנו. בשמעה מכל התלמידים יחד על מה מדובר, היא תפסה אותי בצווארון ובכעס הובילוני לכיתה ד', שם ישב המנהל עם תלמידיו. אחרי שסיפרה לו העלה חיוך קל על שפתיו והחל ללגלג לי ולהתבדח על חשבוני: "נו כן, הילד לא נורמלי... מפגר..." וכל הכיתה הסתכלה עלי וצחקה. לבנדז' הפנה אותי לרופאה פסיכיאטרית. הלכתי אליה עם אבי. היא שאלה אותי כל מיני שאלות שאני חשבתי אותם "סתם חידות". למשל, "מה קורה כשהנר נכבה?" עניתי "נעשה חושך". אחרי זה אמרה לשים לב ולהקשיב היטב ואמרה: "איש אחד יצא אל חברו והוא הלך דרך שדה, יער, גשר ושוב שדה ושוב יער שאחריו הגיע לחברו. עתה תאמר לי, דרך איזו סביבה חזר?" אחרי שהשבתי נכון אמרה לי לצייר על הנייר עיגול שמתאר גן. "בגן הזה", אמרה, "שיחקו ילדים בכדור שפתאום אבדו אותו. עתה עליך לסמן בעפרון היכן הם חפשו אותו". חשבתי כי בשאלה זו חבוי משהו מאד מתוחכם, על-כן היססתי ועניתי בחוסר בטחון. נשאלתי עוד שאלות רבות כאלה שעל מרביתן, מלבד כמה, עניתי תשובות נכונות. כאשר, לפליאתי הרבה, נשאלתי שנית על פרטי הקטטה, שיקרתי בדיוק כמו לפני המבחן ותיארתי "בכל הפרטים" איך פלד עם כל הנערים החלו לחנוק אותי עד שנעשה לי חושך בעיניים, אז איבדתי את עשתונותיי ונשכתי את פלד.

אחרי הכל הרגיעה הרופאה את אבי כי הכל בסדר וממני ביקשה להביא אליה בסוף השנה את התעודה שלי. בתשובתה ללבנדז' קראתי כי אני לגמרי נורמלי אבל היה שם איזה תנאי שלא הצלחתי לקרוא, כי אחרי חוות הדעת החיובית היא כתבה את המילה "אבל".

באותו ערב התייחס אלי אבי ביתר רגש וקנה לי כל שביקשתי. תשובותיי במבחן כבשו את לבו. כל הדברים האלה עודדוני מאד וגרמו לי קורת רוח ורוממו בעיני את ערך עצמי.

אם כי חוות דעת הפסיכיאטרית חייבה את לבנדז' לא להוציאני מבית-הספר, לא היו לה תוצאות ולא השפיעה על החלטת המנהל, שכן כעבור זמן מסוים אמר לאמי, באופן מוחץ, שלא אבוא עוד לבית-הספר וכי חבל על הזמן שמתבזבז; והוסיף עוד, כי אני פתי-פוער-פה-בלתי-הפיך ושהוא, בכלל בכלל עוד לא ראה ילד "צַ'מַאידוֹני" שכזה. אמי אחר כך הרבה זמן עוד בכיתה לפני אבי, אבל לי לא אמרה דבר ורק נכמרו רחמיה עלי, נשקה לי ליטפה את שערותיי באנחה קולית ממושכת. נרגש עמוקות, לא ישנתי כמעט כל הלילה, ורק הרהרתי ובכיתי בכי מר עד בוש. יותר לא חזרתי עוד אל בית הספר הזה.

?

ושוב, שינוי וחידוש התרחשו בחיי. בית-ספר "חינוך ילדים", אשר בזמנו יסד הנדבן ד"ר ניסנסון. מישהו המליץ לאמי על בית-הספר הזה והיא, באין ברירה אחרת, רשמה אותי ואת פרץ לבית-הספר הזה. עברתי בחינות ולפיהן נתקבלתי לכיתה ד', שכן מיד עם הפסקת לימודי אצל לבנדז', שכרו בשבילי מורה-עזר (תיכוניסט) שהכין אותי היטב לבחינות והוא שהמליץ לנו על בי"ס "חינוך ילדים".

"חינוך ילדים" מהווה בשבילי זיכרון מרגש ויקר לא פחות מאשר "החדר" של הרש-אידל. "החדר" מעורר אמנם אצלי התרגשות מלטפת נשמה וסנטימנטים יהודיים בלעדיים, הרי הזיכרונות מ"חינוך ילדים", הן מין אושר חי שכזה, ממשי, חוויה של מציאות מעודנת, שעדיין מוחשית.

__   __   __   __  

כבר מן ההתחלה, המפגש הראשון עם בית-הספר הזה היה בשבילי מאורע יוצא דופן. הרושם היה עמוק כל-כך, מבראשית, שנשאר תקוע בזיכרוני. נכנסתי אז עם אמי דרך הכניסה הראשית ("בשביל מורים והורים"). המנהלת קבלה אותנו בנימוס רב. כאשר הכל שקשור אלי סודר, עזבתי את הלשכה ויצאתי להמתין לאמי אל פרוזדור מרובע בעל ארבע דלתות, לא מרווח ביותר, שבו בכל קיר הייתה דלת: דלת כניסה (חזית) שמשמאלה הייתה הלשכה ועוד שתי דלתות לשתי כיתות. ממול הכניסה, מעל לדלת של כיתה ג' היה כתוב בגדול "ברוך הבא". פתאום הרעיש הצלצול. הפסקה. תחילה נפתחה הדלת שמתחת ל"ברוך הבא", לידה אני דווקא עמדתי, ושמתוכה הופיע אדון איזנקוביץ (כאשר אחר כך נודע לי) עם היומן בידו. לא הספקתי להתבונן, וכאן, חבורה שלמה, כמו איזה תהלוכת מלווי הוד מעלתו, הקיפה אותו בבת אחת כשכל אחד, ראשו מורם ומשוך אל המורה, אומר או שואל משהו ואילו הוא, פניו מחויכות ומוקף במעגל הדרדקים הזה, המתנועע באי-סדר סביבו, מפנה את ראשו בהשיבו פעם לאחד ופעם לשני, בבדיחות הדעת וכולו קורן משמחה. למתבונן מן הצד הוא נראה כאחד מהם כילד מגודל. הם לא עזבו אותו ולא חדלו לשאול שאלות משלימות עד תום על נושא שנמשך כנראה מן השיעור שהופסק עם הצלצול. בסוף נפתחה דלת של הכיתה השכנה, ממנה יצא אדון אמסטרדם אשר תפס את איזנקוביץ בזרועו ומשכו לכיוון הלשכה. כשראשו מופנה לתלמידיו בנסותו להשלים את תשובתו, נסחב איזנקוביץ סופית לעבר דלת הלשכה.

העובדה הזאת - המעידה על יחסי ביתיות, על חיי יחדיו, ושותפות ידידותית בין המורים והתלמידים וההדדיות השוררת ביניהם - כבשה מיד את לבי. כאשר עזבנו את בית הספר, אמי ואני, הייתי נרגש ומלא ציפיות מן המחר, כאשר אפנה לראשונה בדרך אל בית ספר לבבי ושמח שכזה ושאין בו מורים שומרי מרחק, מונעים התקרבות ומעוררים פחד ואשר בין כתליו כל התלמידים שווים, אני דומה להם, כולנו קורצנו מאותו החומר ועוצבנו בעוני. גם אמי הייתה שבעת רצון. היא ציפתה כנראה כי לטרחת האם שלה ועמלה יהיו הפעם פירות טובים יותר משהיו בעבר.

___   ___   ___   ___

בית ספר זה הכיל: לשכה, שלוש כתות, חדר הלבשה יחד עם המטבח ושני חדרי כניסה, האחד ליד הלשכה שמצד החזית אשר להורים ומורים, והשני ליד חדר ההלבשה, בשביל התלמידים. התכנון הזה בא כביכול למלא ולהשלים את מלוא המידה של הביתיות המלטפת והחמימות המחבקת של ביה"ס הזה. כי מה יצא לי מן המבנה המרווח של ביה"ס של הקהילה, כאשר הרגשתי שם זר ולא רצוי. משנת הלימודים בכיתה ד' לא נותרו זיכרונות מיוחדים, מלבד זאת אולי שבסוף השנה הייתי לבעל תעודה עם הציונים הגבוהים ביותר. על מנת להבין את הסיבות לשינוי הקיצוני שכזה בלימודי, היה צריך אולי להכיר וללמוד את שיטת הלימוד, את דרכי החינוך ואת הגישה הפדגוגית הנהוגה בבית ספר זה.

שנת הלימודים האחרונה בבית-הספר הזה, בכיתה ה', נשארה חרוטה עמוק בזיכרוני. הכל זכור לי כמו חי ומואר. הכיתה שלנו, כיתה ה', הייתה הגבוהה ביותר כאן. כאשר התחלתי את לימודי כאן כיתה ה' טרם נפתחה. הכיתה העליונה הייתה כיתה ד' ולפני זה היו כאן שלוש כיתות בלבד. אכן, היה לי המזל להתחיל כאן את לימודי כאשר בהדרגה נפתחו כל שנה כתות נוספות, תחילה כיתה ד' ובסוף כיתה ה', אשר תמיד השפיעו עלי את התוצאות החיוביות ביותר להיות במשך שלוש שנים כל הזמן תלמיד בכיתה העליונה, שהייתה תמיד החשובה מכולן. באשר לכיתה ה' --- למדו בה רק שבעה-עשר תלמידים, הייתה קטנה וביתית, מאמצת אותנו בחיבוק של אהבה כְאֵם טובה את ילדיה ואנחנו הכרנו ואהבנו האחד את השני כאחים מלידה. (ב"קהילתית" הכיתה הייתה "ענקית" וישבו בה שלושים.)

בהפסקות, כשאכלנו יְשובים על משענות ספסלי הלימודים ושוחחנו כחוג מצומצם של חברים יקרים על נושאים שונים הנוגעים לנו, איש מאתנו לא הושאר בצד דחוי; אולי אחד ש"מעך את ישבנו" על שיעורי בית שלא הושלמו די צרכם.

מלבד ה"קרבן" (ה"קַלַפוּטַה", התם, המפגר), דמות שהיא תופעה בלתי נמנעת בבתי-ספר, הרי כל אחד מאתנו היה מוכן ללמוד עד סוף חייו בבית-הספר הזה, כמו שהתבטאנו כאשר נפרדנו מבית-הספר לתמיד. על ה"קרבן" הזה, זימלמן, ריחמתי בכנות, שכן, את גורלו המר הבנתי היטב.

המחנכת שלנו בכיתה ה' הייתה מנהלת בית-הספר בכבודה ובעצמה, אשר המרץ והנעורים שלה ומעל הכל הטקטיקה הפדגוגית, גישתה לתלמידים ואולי גם החיוך הכובש, עוררו בנו התלמידים את החשק והרצון ללמוד, את היחס החיובי לבית-הספר ואת האהבה והכבוד למורים. היא לימדה את השפה הפולנית, היסטוריה, גיאוגרפיה וטבע. הייתה אתנו, אפוא, רוב הזמן וכל שיעור שלה היה מאלף ומשכנע. דבר אחד אצלה העריכו כולם --- לא היו אצלה מיוחסים. היא התייחסה אל כולנו במידה שווה של לבביות ושל חומרה, בעת הצורך. היא הכירה וזכרה באותה מידה את כל אחד מהתלמידים, ואלה מאידך התייחסו אליה בכנות ובאהדה. איש מאתנו לא היסס ולא היה נבוך בפנותו אליה בעניין כלשהו. לא אחת הייתה, בתחילת השיעור, פוסקת ומכריעה בויכוח שנמשך עוד מן ההפסקה. והרי הויכוחים האלה היו ילדותיים כל-כך, כמו למשל, איזה משחק מועיל יותר, דומינו או משחק הפסיפון. מעולם לא היססנו לבקש את שיפוטה ואילו היא, כרגיל, עם חיוכה הנעים וללא צל של לעג או גיחוך, פתרה את ה"בעיות". כזו היא הייתה, אבל גם יתר המורים היו פחות או יותר (כמו איזנקוביץ) פדגוגים מן החתך המעולה.

אדון גלנץ, המורה למתמטיקה, היה חמוּר מדי ועצבני. הוא לא תמיד שלט על שיווי משקלו, שכן, הילדים כידוע הם לפעמים בלתי-נסבלים והוא עם העצבים שלו לא היה מסוגל להיות בעל הבנה וסבלן, תכונות שנדרשות מאלה שעובדים עם ילדים. על כן, דווקא ממנו פחדנו קצת ולא היינו כנים אתו, אם כי, לא עובדה אחת שכנעה אותנו עד כמה שהוא דואג לנו. בשיעוריו, איש לא היה מעֵז להוציא הגה מפיו אל שכנו לספסל. מלבד זאת, כאשר גלנץ הסביר משהו, אז אפילו חירש היה מטה אוזניו לשמוע, אבל גם אם היה נמצא אחד "אדיש-לא-אכפתניק", היה גלנץ מוצא אמצעי אחר לכפות עליו הקשבה. כולם, אפוא, הקשיבו ולמדו טוב מתמטיקה, רק שאף אחד לא קיבל ממנו את הציון המגיע לו.

תנ"ך ועברית עם כל המקצועות הקשורים בה כמו דקדוק, קריאה והסברת הכתוב או לספר בעל-פה ---- לימד אותנו איזנקוביץ והחליף אותו לעתים קרובות למדי המורה פיֶצנניק, בעיקר בכתיב עברי ובתנ"ך. למען האמת, צריך להגיד כי את המקצועות העבריים לימדו אותנו למעשה אלה שני המורים.

את איזנקוביץ, אדם צעיר, סימפטי ומאוד נעים, כולם אהבו. תמיד היה מעודן, מחויך ושמח. אינני זוכר אצלו פנים חמוצות. הלך רוחו זה השפיע גם עלינו והיינו מאד קשורים אליו. כאשר גלנץ הביא אותנו לידי משמעת ושמענו בקולו כמו חיילים לקולו של הקצין, אז הרי לאיזנקוביץ אפילו אוטוריטה וצייתנות אצל הילדים היו בקושי. אבל הוא לעולם לא יֵדע כנראה, שאף-על-פי שלגלנץ צייתנו וכביכול כיבדנו אותו (מאחורי גבו דברנו עליו אפילו בגסות) ובודאי חשב שאת גלנץ מכבדים יותר מאשר אותו, הרי בכל זאת, איזנקוביץ הוא שנשאר בלבנו כמחנך וידיד נפש ותמיד דברנו עליו כמו על אַן אַייגענער" (משלנו). תמיד היה מתייצב לצדנו ולא אחת תמך בנו והגן עלינו גם כאשר לא היינו לגמרי צודקים, בבקשו אז למחול לנו. הותרנות והסלחנות, גם חוסר המרץ שלו, היו בשבילנו מעלות, כי לא פעם היו מצדנו שימושים לרעה ואירועים מצערים (מבחינתו כמובן) שעליהם עבר בסבלנות.

במורה פְיֶצֵ'נִניק היה קצת מאזנקוביץ וקצת מגלנץ. הוא גם אם חייך אלינו חשנו כי חיוכו מתגלגל אלינו מגבוה. הוא רצה להשיג סמכות וכבוד בעזרת הטלת משמעת, כובד ראש בשיקוליו וגם בהתייחסות כחבר. איזנקוביץ למשל, גם אם לא השתדל בכלל להשיג סמכות וכבוד קיבל אותם מאתנו, אולי לא למראית עין, אבל במציאות, יותר מכולם. הוא מעולם לא הראה בפנינו את רום-רוחו, אדרבא, ככל שיכול התאמץ להרגיש כשווה בין שווים, בו בזמן שפיצ'נניק נראה לנו נוקשה ודוחה התקרבות יתרה. לכן, למרות שפיצ'נניק היה פעלתן ובעל יוזמה בהכנת אירועים או חגיגות, התבלט בחיי בית-הספר וזכה מאתנו בשל כך ליוקרה --- היו רגשי אהבתנו לאיזנקוביץ עמוקים וכנים.

המורה לעבודות יד וציור (שכחתי את שמו) לא נטל חלק פעיל בחיי בית-הספר. היה חכם ומתון אבל מעשי. דיבורו היה חופשי ומאופק וכאשר ניגש לתלמיד להסביר, למשל חכמת החיתוך, היה מתקרב אליו בצעדֵי מטיֵל תוך שלוה ושקט כי אלה האחרונים הוא מאד אהב. הוא לא עסק בבודדים במיוחד, לא הכיר תלמידים, הוא ידע רק את הכיתה ולא אחת התקשה להיזכר בשמו של תלמיד זה או אחר. היה כזה הגון ומאד ישר אבל משום מה לא קנה את ליבנו והיינו אדישים כלפיו. יותר מורים אינם מוכרים לי, אמנם היו עוד שניים אבל הם מעולם לא לימדוני.

כל המורים הנזכרים, היו להם מלבד השיטות האישיות, כיוון משותף. מלבד גלנץ, התמקמו כל המורים בזיכרוני עם חיוך על פניהם, הם כולם אחזו "בעורפנו" ויחדיו הובילונו אל היָשר ואל הטוֹב.

הציפיות שגרמו לנו אושר ושמחה היו לקראת חנוכה ופורים, שכן בחגים אלה היו מכינים הצגות לחברי החֶברָה שהקימה, מימנה והחזיקה את בית-הספר שלנו. את החלק היהודי בהצגות הכין אתנו פיצ'נניק ואילו את הפולני --- המנהלת. בכיתה הגדולה ביותר העלינו במה מקרשים והעמדנו "תפאורה" שצייר לנו המורה לציור. באחת מן ההצגות שרתי במקהלה ובאחרונה שהייתה לי דקלמתי עם תלמיד נוסף את "שלונסק שרה" [3] ,יצירתו של יוליאן טובים (משורר פולני ממוצא יהודי). ההכנות והחזרות החלו חודש קודם. להצגה עצמה באו אורחים רבים וכולם ברובם "החברים" (כך קראנו לאלה שעל חשבונם התקיים ביה"ס). מה להגיד לכם, הכל היה יפה כל כך, מרגש כל כך...

אחרי ההצגה, בסיום האירוע, כיבדו אותנו בעוגות ויין, בסוכריות ובשוקולד. ולקינוח --- השבחים שהמטירו עלינו בליווי חסד חיוכם המאושר מילאו את לבי הצעיר בשמחה, חום וגאווה לאורך ימים.

זו הייתה התקופה הנפלאה ביותר בילדותי. את החופש והביתיות שהעניקו לי כאן, לא ידעתי עוד לעולם. קיבלתי והוצאתי מכאן איתי הרבה מאד. קודם כל באמת למדתי כאן דעת, לעומת בית-הספר הקהילתי שם לא ידעתי דבר. יותר חשובה מזה היא העובדה שהתפתחו בי תחושות של יהודי פולני. מזמן כבר חדלתי להיות יהודי קנאי וירא-שמיים, אבל נשארתי בעל סובלנות יחסית; את פולניה אהבתי (נולדתי פה!) ואת השפה הפולנית יותר מהאידיש.

העברית (האשכנזית שלימדוני כאן) והסיפורת הרב-גונית, בעלת האופי הישראלי-היסטורי המוכר, היו בשבילי כשלב נוסף בהשרשת תחושות יהודיות שהחלו אצל הירש-אידל ז"ל, רק שעתה הן יותר מציאותיות, קשורות ברגשות עמוקים יותר ובעלות אופי ציוני יותר. התנ"ך ("הביבליה"), בכוח הגבורה והיופי שבו, עורר וחיזק בתוכי את תחושות השתייכותי ומוצאי עתיק הימים. אולם, לא פחות התבלטה השפעת התרבות הפולנית, אשר הכרתי כאן, פתאום, ומיד קלטתי והבנתי, מה עוד שטרם למדתי וידעתי אז לקרוא ולכתוב באידיש.

רק דבר אחד היה בעוכרינו ב"חינוך ילדים", והוא, שהיו בביה"ס לא יותר מאשר שלושה חדרי כיתה. מחסור, שבגינו חברַי ואני למדנו בשעות שאחרי הצהרים, מה שהביא אותי להרגל לא סימפטי --- שינה מיותרת והשכמה מאוחרת.

הפרידה מבית-הספר הייתה עצובה מאד. אני ביודעי לכתוב, כתבתי חיבור על כאב הפרידה ועל מה שנתן לנו בית-הספר. ביומו האחרון של בית-הספר, בזמן חלוקת התעודות, קראתי את החיבור הזה. על הספסלים ישבו הילדים וההורים ומסביב לשולחנות ישבו ה"חברים". קריאתי רתקה את הנוכחים ודממה התפשטה בחלל הכיתה. פניהם של הנערים התכסו בדוק של עצבות וצער ובזויות עיניהם של אחדים מהם נצצו הדמעות.

לסיום חילק יו"ר החברה את התעודות, לחץ לכל אחד את ידו ואיחל לו הצלחה בחייו.

אחרי חודשי החופש, אנחנו, כל תלמידי כיתה ה', התאספנו ברחוב נוֹבוֹליפקי (שם היה בית-הספר) עם תקווה ושאלה: "מה יהיה הלאה?". לשווא השלינו את עצמנו בסיכוי שאולי בכל זאת, כמו עד עכשיו, יתעלו ויקימו כיתה אחת נוספת, אור לנערים חולמים... כאשר קיבלנו בסוף את ההעברה לבית-הספר הממלכתי, אני, בבית, כאשר איש לא הבחין, פרצתי בבכי אדיר. הייתי מוכן להתחייב בשבועה כי אלמד לנצח אבל רק בבית-הספר הזה. לבי יצא אל הכיתה שלי, לידידַי ולהצגות, אל איזנקוביץ ולמנהלת, לפיֶצֶ'נניק, למורה לציור ואל גלנץ.

?

התחלתי ללמוד בבית ספר ממלכתי מס' 174 ברח' בוֹנַיפְרַטֶרְסְקָה. בית-הספר הזה היה פשוט ניגוד מוחלט ל"חינוך ילדים" של ד"ר ניסנזון ז"ל. הפתיחה המייאשת הייתה --- כיתה בת שישים תלמידים; הייתי בה זר לגמרי. אילו הלכתי לבית-ספר זה מכיתה א', אולי, מכוח ההרגל הייתי נקלט והכל היה בסדר, אבל אחרי "נובוליפקי" איך יכולתי להתאקלם באווירה מעין זו. שום מורֶה או מורָה לא ידע את שמי, גרוע יותר --- לא הכיר אותי בכלל, הוא רק נתקל בשם שלי ברשימות אשר ביומנו.

היו מקריאים את הרשימה הזו יום-יום, הרי לאיש לא היה איכפת אם אני נוכח בשיעור ואם לאו. הייתי כאן כשומע חופשי. כמו כן, לא הייתי גם רגיל ללמוד יחד עם בנות, דבר שגרם לי מבוכה והייתי נחבא אל הכלים. כאשר ב"חינוך ילדים" הייתה כל הכיתה כחוג ידידים אחד, קשורים באשכול ובכך היו לי ששה-עשרה חברים לכיתה, הרי כאן, בממלכתי לא היה לי אף חבר אחד לא בכיתה ולא בבית-הספר...

והנה התאכזר אלי הגורל, בהטיחו מכת מוות על לימודי ומנע ממני סיום שבע הכיתות של "הממלכתי" --- באמצע הלימודים נפטרה אמי. היה זה זעזוע נפשי עמוק ומכריע. אימי הייתה לי הנפש הקרובה והיקרה ביותר בעולם. תדירות ובכאב נזכר אני בחרדותיה לרווחתי ודאגותיה לשלומי. מותה יישאר תמיד בשבילי האבדה המכאיבה ביותר, כי היא הייתה כל-כך מסורה... כי היא הייתה לי הכל... הו אימא, האם עוד אוהַב מישהו באהבה כזו ובמסירות כזאת כפי שאהבתי אותך?...

אחרי מות אמי הפסקתי את לימודי והתחלתי לעבוד.

_ _ _ _ _ _ _