נכתב בפולנית בשנת 1938 בוורשה ע"י אברהם רוטפרב. תורגם לעברית בשנת 1998 ברעננה ע"י אברהם רוטפרב.

עובדות שאותן שכחתי

כאשר חזרתי נלהב מן הסרט "חורש צעיר", רשמתי בפנקסי את הדברים האלה:

... אני הנפש המסכנה השקוע בהתבוללות. הריני יהודי אבל גם פולני, או יותר נכון, הייתי יהודי, אלא שתוך תהליך אבולוציוני, תחת השפעת סביבת האדם והארץ, תחת השפעת השפה, התרבות והספרות הפכתי לפולני. אני אוהב את פולניה. שפתה, תרבותה ומעל לכל כובשים את ליבי סיפוריה ההרואיים על מאבקיה לשחרור ארצה וגבורת קרבות העצמאות, מלבים את רגשותיי ומעוררים את התלהבותי. אבל אינני אוהב את ה"פולניה" האחרת אשר ללא כל סיבה שונאת אותי. היא אשר מפצלת וקורעת לשניים את נפשי ולבי, אשר דוחפת ומורידה אותי אל הייאוש, אל המרה השחורה ואל שבילים חשוכים חסרי יעוד. אני שונא את פולין הזאת אשר לא רק שהיא לא רוצה אותי כפולני ורואה אותי רק כיהודי, אלא שהיא גם רוצה לגרש אותי מפולין (ארץ בה נולדתי, ארץ שחינכה וגידלה אותי). זאת היא הפולין השנואה, האנטישמית. אתכם האנטישמים אני מאשים בתסביך הנחיתות שלי ועל כך שאינני יודע מה אני --- יהודי או פולני.

פולין אמללה אותי, עשתה ממני כלב חסר אמביציה שמתחנן שלא ישאירוהו בודד בישימון התרבות ושיקחוהו אתם אל דרך חיֵי התרבות הפולניים. פולין חינכה אותי כפולני אבל רואה בי ונוהגת בי כיהודי, כזר, שיש לגרשו. אני רוצה להיות פולני --- אתם לא נותנים לי. אני רוצה להיות יהודי --- לא יכול, התרחקתי מיהדות (את עצמי אני לא אוהב כיהודי).

אני כנראה כבר אבוד, אין מוצא.

אבל כאשר אחשוב על יוצאי חלצַי, או-אז, זה כואב. מה יצמח מהם --- יהודים או פולנים? אני יודע שאם אחנך אותם כיהודים, לא יוכלו לחיות ולפתח כאן חיי לאום ואילו אם כפולנים אגדל אותם --- הרי קורותיי תחזורנה על עצמן. אז נפשי המעוּותת ממילא כבר אבדה, אבל הזעקה גדולה שהרי זה לעולם לא יִפסק. הדורות הבאים ימצאו את עצמם באותו מעגל נעול כמו הדור שלנו. אלא-אם-כן יקרה נס והגורמים המכוונים את חיי פולין, ורוב הפולנים, ישתנו בנדון, או-אז גם התהליך המתסכל הזה, של גרימה לריבוי נשמות אשר איבדו את דרכם התרבותית, ישתנה לטובה. או, שיתגשם הדבר השני, היינו שיהיה לא רק עם יהודי אלא גם מולדת שלו, מדינה שלו, וחיי לאום מלאים.

אז, אומנם, נפשי כבר לא תבריא מבחינת השתייכות תרבותית חד-משמעית וברורה. זאת אומרת כי מבחינה לאומית אשאר אולי מעוות, אבל לעומת זאת, צאצאַי, הדורות הבאים, ישובו אל חיי לאום בהירים ובריאים. על-כן עלי לשאוף ולהגשים אחת משתי הברירות הללו ולבחור בזו אשר לה סיכויים ממשיים יותר, טובים וקרובים יותר להשגה. זה מה שעכשיו משאת חיי, שיעמוד בראש דאגותיי יותר מאשר בעיית המעמדות ויותר מאשר בעיות חומריות.

____   ____   ____   ___

היום, רכון מעל מכונת-התפירה צף בזיכרוני ה"חדר" של הרש-אידל. זמזמתי את הניגון של שיר השירים שלימדני הרש-אידל והחדר שלו קם לתחייה.

אני אוהב מוזיקה, היא מבטאה את היופי ואת הלב שלי. אבל שונים ומגוונים הם השירים והניגונים. יש שירים יפים, יש יפים יותר ויש אשר מתנשאים על כולם...

שירי נשמתי, שירי לבי ואתם השירים אשר מתמזגים עם ישותי... אתם מתנשאים על כולם...

... כי אתכם כאשר אני שר חש אני לבלוב בלבי, את אושרו של הלב הזה, של הנשמה הזאת, של החיים האלו. אתם תולדות חיי, זיכרונות חיי... אתם זה אנוכי, כל מנגינה מובילה לזיכרון אחר וכל אחת מהן מדליקה תחושה בטעם אחר. כאשר אני מזמזם "שיר השירים" אני נזכר בהרש-אידל ואילו "הקדמות" מזכירים את "רוֹיטְן בוֹרִיק". כאשר אני שר "תפוח אדום היה לה" (שיר פולני), רואה אני את החצר ברח' מורנובסקה והמרתף בחצר הזו עולֶה בדמיוני כשאני שר "שלאפט דער טאטע, שלאפט די מאמע". כאשר אני שר "עליזה היא נעימת הספנים"[6] אז אני שוב רואה את עצמי על ספינת הטיולים על נהר הוויסלה בדרך לקוזניצה, כאשר אני... כאשר אני... לוּ רציתי את כל השירים למנות ולתאר הייתי חייב להרבות בכתיבה מעבר לרצוי. אבל לא רק זיכרונות מביאים השירים, אלא גם את מצב הרוח, האווירה, ואת ההרגשות שחוויתי אז. כי הרי לכל תקופת חיים, קיימת התחושה האופיינית שלה עם נקודות מבט על העולם המשתנות תדיר.

כאמור, השיר היפה מכולם זה "שיר השירים"... "שיר --- איין געזאנג, השירים --- איז גרעסער פון אלע געזאנגען..."

המילים האלה מזכירים לי מה שתיאורים מפורטים ביותר לא יזכירו. ומנגינת המילים האלה משחזרים בי תחושות אשר שום אדם לא ישכיל לשחזר. הרש-אידל --- רגשות השראה בתוליים... שמש בזריחתה המופזת... אויר צלול ואביבי... בריאות... זַכּוּת וטוהר... אושרו של ילד ענוג ותמים, תוך שהוא מתעורר לחייו החדשים.

____   ____   ____   ___

לפעמים ניצב אני שעון על החלון ותלוש מן המציאות, מן הריאליזם, תוהה ושואל את עצמי, מה הוא רצוני --- ואני לא יודע להשיב. בקרירות של טרם בוקר מלטף הצפריר את פנַי. מין שמחה מוזרה תקועה בגרוני ומדגדגת את לבי. מה השמחה הזאת עלי? --- הקשיתי ולא היה לי מענה. האם הרהורים מוסתרים על נערה? על החופש?... או אידיליה? לא, אין כל קשר לדברים האלה עם רגשי השמחה הזאת. כן, זה משהו אחר. זה להט חבוי לכתוב, תאוות הכתיבה.

איזה שהוא חלום דמיוני הנרקם בתת-הכרתי על קסמֵי היופי ויפעת המוסר אשר יעלו ויצופו על פני התודעה כיופייה של המילה הכתובה --- הם, הם אשר מדליקים בי את השמחה המתפשטת בלבי בעמדי מהורהר ליד חלוני ובתחושת דחף לא מודעת ליצור רקמות של גבורה, יופי ומוסר. אני חש בתוכי פרטֵי יסוד מפוזרים אשר יש בכוחי להרכיבם ליופי מקסים ולשלמות מלהיבה... יצירה...

שמחתי חוגגת.

____   ____   ____   ___

עצוב גורלו של הנוער היהודי, המנותק מחיי החברה ומשולל שוויון זכויות. אבל חיי הנוער אליהם אני שייך עצובים עוד יותר. בימים עברו, היינו עסוקים ונתונים במערבולת של חיי ארגון ופעילות. מערבל זה סחב אותנו אל תוך זרמו ולא התיר לנו זמן להרהר ולחוש במצבנו העגום. כיום אין לנו ארגון, אין לנו עיסוק וחיינו הם ללא מטרה. לאן ללכת?... מה לעשות?... על מה להרהר?... מה לקרוא?... כלום. אין לאן ללכת, כלום לעשות, כלום לחשוב, כלום לקרוא. הרי זה כמו מוות, מוות רוחני... זה קיפאון ושיתוק הנעורים. ומה עלינו לעשות?... מה יְחַיֶה אותנו?... ומה הוא הדבר שיעוררנו שוב אל החיים, אל השמש, אל הנעורים?...

והנה, במצב הזה, במעמד העגום הזה, נחשף יותר ויותר הפרצוף האמיתי של חיינו. יותר ויותר אני רואה את עצמי כיהודי וזאת לא מפני שאני בקי במקצת בתרבות היהודית, אלא משום שהכל מרמז לי על כך, אלא משום שהסביבה הפולנית מתנכרת לי. משום שפולין, אותי היהודי ורק כיהודי, לא רוצה להכיר, לדעת ממני ומתייחסת אלי כאל נטע זר. ואני באמת מודע לתחושת הניכר, שמתעוררת בלבי. מישהו אמר לי כבר אמת צובטת פעם, כי אני בתור "אינטרנציונליסט" דאגתי לאנושות כולה, לכל העמים ואילו את עמי, שכחתי ואת הגורל המר של עצמי לא ראיתי. אולם היום, לאחר שפיזרו את הארגון ולהט האידיאלים קפא, אני מביט מסביב ורואה כי פולין איננה שלי והחופש אשר בפולין גם הוא לא שלי. ועוד, הגנים הציבוריים, השדרות, ומקומות נופש אחרים גם הם אינם שלי, והגרוע הוא שגם בתור אורח אינני יכול להופיע שם איפה שאני בזוי. לא רצוי ומסוכן בשבילי להופיע שם.

כי שם, כל בור צר-מוח או שפל-רוח וריקן, שאין בו שבר מהשכלתי ומערכי התרבות הפולנית שלי, ואשר במקום זה הוא "פולק", ה"מגן על התרבות הפולנית", יכול באין-מפריע וללא-עונש, לפגוע בי בצורה בזויה ומשפילה, כאשר הוא מכה באגרוף בפנַי, לועג לי וצוחק. כל זה, רק משום שנולדתי בין יהודים, רק משום שאני יהודי. ובכן, האם לא זו הסיבה שאני מרגיש מושפל כיהודי, והאם רגש הנחיתות לא בא לי מזה?...

כזה בור, עם-הארץ וגס רוח מביט עלי בגאווה, בראש מורם ולועג לי בשאט-נפש. אני בעיניו אפס. הוא בן-אדם, אני לא --- וזה רק משום שאני יהודי אשר לעומתו כל אַנתֶק או בוֹיתֶק השפל ביותר מרים את אפו אל-על. ואתה, תנסה רק להוציא הגה ומיד יאשימוך בהעלבת העם. אלא שאת עמך מותר להעליב ועליך לקרוא "יהודון", "יהודי מצורע" --- כי לך אין שוטרים, אין שופטים ובתי-משפט ואין לך בתי-סוהר שתוכל לשפוט ולהעניש את אלו אשר ללא עוול בכפך, ללא כל עילה ממש, היכו בך והשפילו אותך עד עומק נשמתך.

האם באווירה של סביבה כזאת אפשרית צמיחה בריאה ותועלתית של חיי חברה.

פעם דיברתי עם לוּזֶר והוא אמר לי כי היה רוצה, או יותר נכון שהוא פשוט חולם, להתקבל לחיל הים. "שם", אמר, "החיים שונים לגמרי, טובים יותר, בריאים ובהירים יותר. הוֹ, לוּ קיבלו אותי, לפחות ללוחמי ה'יוּנַקים' (קומנדו ימי מובחר), כי כאן הכל נמאס עלי."

"אבל", המשיך הוא בצער, "שם אין מקבלים זרים והרי יהודים הם כמו זרים. לא יקבלו אותי לא פה ולא שם. בשביל יהודי כל הדרכים אל המנגנון הציבורי נעולות..."

מן המלים האלה הגעתי למסקנה כי גם הוא התבונן סביבו ופקח את עיניו ובתור מטריאליסט הציץ אל תוך המציאות ואל תוך מראות עיניו - ונפגע. ואילו אני אמרתי לו כי בפלסטינה ובבירובידזַ'ן אפשר בקלות להגיע לתפקידים ציבוריים כאלה. ובבדיחות הדעת יעצתי לו להגיע למקומות אלה.

= = = = = =

[6] שיר פולני " Weso? a Marynarska Nuta

תפריט