נכתב בפולנית בשנת 1938 בוורשה ע"י אברהם רוטפרב. תורגם לעברית בשנת 1998 ברעננה ע"י אברהם רוטפרב.

נעורים

כאשר התחלתי לעבוד, עזבתי כליל את "חיי החצר --- לא הספיק לי הזמן בשביל זה. מלכתחילה נשארתי לעבוד עם אבי בבית. זוכרני כי עוד כאשר הלכתי לבית-הספר, אמי הייתה בדאגה טורדנית לאיזה מקצוע ישלחוני. בשופטה את אופיי וכישורי אמרה כי הייתה שולחת אותי להיות מכונאי, שכן "הילד אוהב להתעסק בדברים ולחטט בסקרנות, כדי לדעת 'מנין צומחות הרגליים', שום שעון, מכונה או דברים דומים לא יתחמקו מידיו הבוחנות והמפרקות", כך אמרה. אבל אחר כך, היא עצמה ביטלה את תוכניתה כי "הילד חלש בשביל מקצוע שכזה..." --- גמרה אומר ועל כך טען אבי, שאם קשה עלי משלוח יד, אז אולי הכי טוב יהיה להכניס אותי לחנות כמוכר.

ראיתם, לא ההצעה של אמא וגם לא של אבא לא התממשו, למרות שאני באמת אהבתי לפרק מנגנונים וחיבּתי למכונאות הייתה ללא ספק מניבה פרי. אבל, מהלך האירועים ומצב המשפחה שמו לאל את כל הסיכויים, הציפיות וההחלטות. כיום אני רתוק לעבודה שמן הרגע הראשון לא הייתה משאלת לבי והיא נעשתה ללא כל הנאה או רצון והפכה למשא, לעול מטריד, כך שכל יום חופשי מעבודה מביא לי רגיעה וגורם לי הנאה מרובה.

כעובד נעשיתי רציני יותר והתמסרתי מחדש לקריאת ספרים. את אהבתי לספרים רכשתי עוד ב"חינוך ילדים". כל ה"שְבעשירִיָה" [3] של הכיתה שאלה ספרים ללא תשלום, בספריה אליה קיבלנו הפניה מבית הספר.

קראתי אז ספרים מעטים של סופרים כמו: קרל מאי, ז'ול ורן, מיין ריד ועוד כאלה סופרים. זכור לי במיוחד הלהט בו קראתי את: "אוהל הדוד תום" ואת "רובינזון קרוזו" שעשו עלי רושם רב. חומר הקריאה ההיולי הזה, אותו קראתי בהנאה מרובה וברוח חפצה – פיתח בי את כושר הדמיון, קירב אותי אל המרחבים העצומים של חיי האדם עלי אדמות, ולימד אותי להתוודע אל דברים, אותם עד היום, טרם ראו עיני.

כך גם נשארתי כבר בלי ספר עד לזמן שהתחלתי לעבוד. הייתה זו הפסקה לא קצרה כלל. כשהתמסרתי לעבודה, אבד לי אפילו מקור הספר ההכרחי כמו הסי פריה, כי באותו הזמן הייתי כערירי שמנותק מן העולם החיצוני, מחיי חברה ומחוגי ידידים. הייתי לגמרי בודד ומנוכר והסביבה החיצונית הייתה לי זרה ולפעמים גם עוינת. כך באמת נעשיתי פראי במקצת. ואין להתפלא כי במקום להירשם לספריה, פשוט קניתי את הספרים. כי אז, לקום וללכת להירשם, על זה אפילו לחשוב לא העזתי, ואילו ספרים מוכרח הייתי לקרוא.

?

בערך באותה תקופה, המפלט לרגשותיי והשקפותיי השונות הייתה השירה וגם הפרוזה אותן כתבתי בהתעלות הרוח. כשרונותיי הספרותיים, שסימניהם הראשונים הופיעו אצלי עוד ב"חינוך ילדים", הגיעו בתקופת ההתנכרות שלי לביטוי בולט והתגבשו לצורה מסוימת. בבדידותי אני שוקע בהרהורַי על העולם, על החיים ועל הכל שמוגדר כמושג או כגוף. יצרתי לי השקפת-עולם משלי והתעמקתי בהגות פילוסופית. כל המושגים שרחפו בחללי הפרטי וכל רגשותיי הזכים שהרעידו את נפשי, בתוספת דמיוני הפורה, היו לחומר כתיבה. השיר הראשון שנכתב באמת בתקופה ההיא, היה גדוש השראה, חסרת ניסיון עדיין, הנובעת מגורלו המר של גלמודון כמוני. בפיוט הזה (אם אפשר כך לקרוא לו) תיארתי נער בודד באמצע הים ולאן שמבט הגיע התנשקו הרקיע עם המים. ציירתי בו את יופיו של הטבע. גלישת להקות הדגים במים ומעוף השחפים במרום, שקיעת החמה ואוושת הגלים השלווים, אבל הנער היה מוותר על יפעת הטבע הזו בעד אחד לפחות חבר למסע. בים חסר החופים ראיתי את חיי ובנער את עצמו. קראתי לשיר "בין גלי הבדידות". בימים ההם, הייתי מלא חלומות נפלאים אשר בנימתם העצובה, החדגונית והמרגשת סחטו לי דמעות מתוך עינַי, דמעות השראה. היה ביכולתי לכוון את מחשבתי לעבר ומעל היש, הקיים. מן החלל האינסופי ועד לעוני ומצוקתי המשפילה, אל אורח חיי העלובים וחסרי הייעוד.

תוצאת ההרהורים האלה (שלמרות אווירתם הקודרת, היו נעלים ויפים) הייתה "יצירה" שהתחלתי לכתוב. ובכן, הואר בהשראה על מראות בעלות יופי נדיר ובגוונים זוהרים אל-טבעיים, התכוונתי לכתוב את "קורותיה של האומה הנצחית". העבדוּת במצרים, משה, המדבר ופטירת משה על הר נבו --- כל זה התכוונתי פשוט לצייר בצבעי הדמיון והגבורה האגדית. תכננתי לכתוב זאת בשירה ובפרוזה. כיום ידוע לי כי פנטסיות כאלה ובצורה הזאת כתב שקספיר, כי גם אני, כמוהו, התכוונתי לדובב ולהפיח חיים בירח, בכוכבים, בשמש ובכל גופי הטבע. החלום היה לנושא כליו של הירח --- שליט הליל הכסוף, המרחף מעל מצריים הקסומה שרקם דמיוני. כמובן, כתבתי, התחלתי, אבל בהתרופף החשק וההתלהבות, שנגרם כנראה בגלל הֵעדר ידע רחב יותר על תולדות מצריים העתקים, הפסקתי לכתוב. אבל שירים בכל זאת המשכתי לכתוב, אלא גם אותם, התחלתי ולא גמרתי; בסוף הוזנחו ואבדו. ככה היה כמעט תמיד, רדפו אותי רעיונות טעוני השראה ורוממות רוח מבלי, שאצליח לסיים משהו מאלה, שכן תמיד היו לי יותר רעיונות מאשר זמן, מה עוד שבזמן הצורך חסרה לי תדיר ידיעה כלשהי על הנושא, או ביטוי קולע שיאפשר לי לבטא את מחשבתי. כתיבה "בלתי גמורה" כזו נמשכה עד שלא הצטרפתי אל ה"פיוניר" [4] וזאת משום שעד אז כתבתי בשביל עצמי לצרכים שלי ולהנאתי ואילו בארגון כתבתי למען כולם, דבר שאילץ אותי להוציא מתחת ידי כתיבה גמורה.

כל מה שכתבתי היה ברובו בשפה הפולנית כי את האידיש למדתי מעצמי לא בקלות ועם השג ירוד. ביודעי את האלף בית העברי טרחתי באופן עצמאי על עיתוני אידיש בהסתמך על ההתמצאות שלי ועל קצת ידיעות שרכשתי באקראי כמו זה שהאות "ע" היא הסגול ( ֶ) או (E ) ואילו האות "ו" היא השורוק ( וּ) או בלטינית " U ".

מידי פעם שחַסקֶל ימאיקה פגשני ברחוב היה חוזר ושואל למה אינני בא עוד ל"ארגון". "חסקל'ה" הוא אשר גייס אותי לארגון הילדים הקומוניסטיים "פיוניר" כשהיינו בכיתה אחת בביה"ס של הקהילה היהודית. בעת ההיא גברה הפחדנות על כל רצון ונכונות לבוא ולהשתתף בפעולות הארגון, כך שהפסקתי להגיע לנקודות המפגש וזאת בלי כל נימוק. הרי לא יכולתי להודות כי הפחד השתלט עלי. אז חסקל, אכן, לא שכנע אותי לבוא, אבל בכל זאת לא נמאס לו כל פעם לחזור ולשאול "למה אתה דוחה אותי בקש ולא בא?" אף על פי ש"הדחיה בקש" נמשכה כמעט ארבע שנים. כדי להתחמק ממצב מביך, הייתי תמיד רק מבטיח, בלי לבוא.

אבל פעם, כאשר פגש אותי חסקל בתקופה של "בין גלי הבדידות", הייתה ההצטרפות המעשית לארגון גם דבר בעתו וגם צעד טבעי. היה זה אחרי מות אמי, חברים לא היו לי כלל והחשוב, קראתי הרבה וצברתי ידע והכרת הצדק התחזקה. המלה "קומוניזם" (אם כי עדיין הטילה קצת מורא) נעשתה בשבילי, אולי ביודעין למחצה, זו שמסמלת את הכוח העקבי, העשוי ללא חת והמנהל בעוצמה מאבק למען צדק חברתי ואילו לוחמי הצדק הקומוניסטים זכו אצלי לסמכות, לכבוד ולהכרה כנה.

ואמנם, שני הגורמים המפתים האלה --- הכבוד לקומוניזם והצורך בחברה (בסביבה קולטת) --- ולאו-דווקא שכנוע רעיוני, הם הם אשר דחפו אותי להצטרפות. ה"פיוניר" באמת דלה אותי ממצב נפשי טובעני. הדבר נעשה בדרך דחיפה אמביציוזית להישגיות השכּלתית, פעילות שהייתה אחת ממעלותיו הרבות של הארגון.

בפיוניר למדתי להכיר את החיים הנרחבים של הרחוב וגם... החברותיים-ציבוריים. כל חושי התחדדו ונפתחו לקליטה וספיגה.

בתנאים החדשים האלה, נרשמתי קודם-כל לספריית הפועלים וכמו כן לחדר העיתונות שלה. התחלתי ללכת להרצאות, טיילתי ושוחחתי עם חברים ובמילה אחת --- נסחבתי אל תוך מערבולת של חיי חברה תוססים. ה"פיוניר" הפך אותי מגלמוד-מתבודד לחבר פעיל. אבל ההרגל, המצער והמרגיז, להסמיק, עדיין נשאר, ואפילו אחרי ההצטרפות, זמן רב למדי.

הסמקתי על כל דבר של מה-בכך ובפני כל אוטוריטה (בר-סמכה) שפנה אלי בדבר פעוט או חשוב. על פי רוב זה הופיע על פני בזמן שנתקלתי בבחורות (בפיוניר-יֶנָטֶס) שאתם היה זה בלתי אפשרי בשבילי לבוא במגע ובקרבתם איבדתי לגמרי את עשתונותיי. לא ידעתי מה לעשות בידי וברגלי, אז עמדתי שם על "רגלי קש" והאודם להט בפני ללא רחם.

לא היה חידוש בדבר. למרות שבתקופת "חיי החצר" הייתי עם הבנות "קנאקער" שלם, אתם השתובבנו וגם אהבנו, אז ברור כי במידה והתחלתי להתרחק לא רק מבנות אלא גם מבנים, הרי טבעי שהתנהגתי בצורה מביכה שכזו.

אבל, בסופו של דבר התגברתי על הצרה. כאשר בתור נער בן שש-עשרה הועברתי ל"קַזֵטאֵם" (בפולנית ראשי-תיבות של "איגוד הנוער הקומוניסטי) בא השינוי המיוחל ביחסי לבנות וברי-סמכא (אוטוריטה). אבל את זה אתאר אחר כך, שכן אין זה שייך לתקופת הפיוניר אלא ל"קזטאם".

?

כאשר נודע בפיוניר שאני כותב שירים התעניינו בהם, אבל עקמו את האף אחרי קריאתם --- לא היו מהפכניים! הם היו זרים לתנועה. אבל כאשר עם הזמן הפכתי מילד זעיר-בורגני חסר ניסיון, לנער הקולקטיב והסוציאליזם התחלתי לכתוב אחרת --- שירים בעלי תוכן סוציאליסטי. השירים האלה עוררו כבר הכרה ולא התייחסו אליהם באדישות. אי-אלה מהם היו מדוקלמים בחגיגות שלנו. כאשר החוג הפיונירי שלנו ארגן חינגה, לרגל העברתו לקזטאם, דקלמתי שיר "אל הנוער" על הנושא של איך עוזבים את הילדות ומתחילים בנעורים. בפעם אחרת חסקל דקלם שיר שלי, "לשנה החדשה" בחגיגת חג המולד שאורגנה בזמנו. שירים אחרים ריכזתי במחברת כפולה והחֶברֶה קראו בה.

כעת הכתיבה הייתה מסודרת עם התחלה ועם סוף. לא היו עוד "בלתי גמורים".

קיבלתי כיוני "פואֶט" (משורר) או "אברַם פואט". [5]

?

כאמור, בגיל שש-עשרה הועברתי לקזטאם. התקופה החשובה ביותר בחיי ובהתפתחותי. בקזטאם השכלתי והחכמתי ונעשיתי בעל תודעה.

נקודות מפגש, ישיבות התא, חלוקת וגם הדבקת חומר תעמולה, תלית דגלים אדומים על חוטי החשמלית והתקהלויות לחיפוי על נואם התעמולה המורם על כתפי ההמון --- כל אלה גיבשו את האינטלקט שלי אשר נותן לי את ההנאה ואת הסיפוק שאני יודע ואני מבין ושבכל דיון או ויכוח אפילו הפשוט ביותר, אינני עומד כפתי פעור פה אלא שבכל ויכוח, גם מורכב, אני מסוגל להשתתף כבעל דעה עצמאית ובלתי תלויה ועם השקפה ונקודת מבט משלי.

כאן, אבל, חייב אני לציין, כי כל אלה אינם זכותו והֶשגיו הבלעדיים של ה"קזטאם" כארגון, פעילותו הארגונית הרבגונית, השקפת עולמו וגבורתו. האמת כי את התפקיד החשוב ביותר בחינוכי והתפתחותי שיחקה הסביבה האנושית הקרובה, קהילת ה"קזטמאים", המדריכים ובעיקר החברים והחברות (בקבוצות המגובשות). הם אשר הציתו בי את האמביציה, שבנדיבותם הבלתי פוסקת היו תמיד נכונים להסברים ולייעוץ בחפץ-לב. זכור לי מקרה, שפעם בעזבנו נקודת מפגש, התנהלה שיחה על נושא הבעיה המינית ואז לא התמצאתי בכלום. לא ידעתי את המונחים המקצועיים שהשתמשו בהם ולא ידעתי על מה מדובר. המדריך בראותו שאני רק מקשיב ואינני מכניס מילה, ניחש כי בשיחה זו לא הבנתי דבר.

החברֶה התפזרו לאט-לאט והמדריך המשיך לטיל אתי ובמשך זמן לא מועט הסביר ארוכות על הבעיה המינית. אבל אני הייתי על סף התסכול מן העובדה שהיה צריך להסביר לי מאלף עד תו. הרגשתי כמו ילדון ורגש הכבוד שלי נפגע שכולם ידעו והשתתפו, רק לא אני. ללא דיחוי לקחתי בספריה את קלינגר, ון-דה ולדה ומחברים אחרים הדנים בבעיה המינית. ותמיד אותו דבר. בהיסח הדעת וללא כל כוונה (אדרבא, זה נעשה מתוך רצון טוב) פגעו בגאוותי ועוררו בי את האמביציה, את השאיפה להישגיות, מה שתמיד הוביל לתוצאות הטובות ביותר.

קצב הקריאה שלי גבר ולאו דווקא יצירה מומלצת, אלא משום מה, את הספרים שהוצאתי מתחת בית-השחי של חבר זה או אחר. הפכתי למריונטה אמביציוזית, שחוטיי ההפעלה שלה הם רדיפת כבוד --- אחת מחולשות האופי הרבות שלי.

יותר מכולם השפיע עלי יוסל, אשר נשאר עד היום הידיד הטוב ביותר. כאשר הכרנו (היה בתא אחד אתי) הייתה רמתו השכלית גבוהה כל-כך משלי עד שלא הייתי יכול אפילו לתמוך בהערה, בנושא שהוא פתח. אבל זה היה עוד בזמן כשנכנסתי, כנער ערירי ועמום מחשבה במקצת, לארגון ה"פיוניר". כשבזמנו הועברנו ל"קזטאם" הפרידו בינינו וצירפו אותנו לשני תאים שונים. אבל ההפרדה הזאת לא הפריעה לנו להיפגש ולהמשיך להיות ידידים בנפש.

יוסל הוא חכם ובעל תפיסה עם כוח התמצאות בלתי רגילה, הרבה יותר משלי. אבל כל זה נובע מתוך סיבות פיזיולוגיות טהורות. בזמן שאצלי כל החושים (ראיה, שמיעה, ריח וטעם) התרופפו והם חלשים מאד הרי חושיו בריאים ומפותחים היטב.

תדיר מתגלגלות שיחותינו לאינטימיות יתרה וגילוי לב, שיחות הנמשכות לעתים עד לשעות הקטנות של הלילה. אבל הוא לא תמיד מבין אותי. כי בזמן שאני "פנטזיונר" (בעל חלומות) בעל נפש נשגבת ומעודנת, הרי הוא בעל נפש מציאותית ושכל מעשי וחריף. על רקע זה, כנראה, נוצרים בינינו תדיר חילוקי דעות.

?

את מוֹנְיֶק (משה) הכרתי אצל דודי. הוא הגיע מעיירה שבחבל הקרוב לוורשה וקיבל אצל דודי עבודה עם לינה. בעוד אביו הוא מקבץ נדבות בבתים של הרובע היהודי שלנו היה הוא בחור פיקח ומפותח מעבר לגילו. התידדתי איתו וטיילתי אתו יום-יום כמעט. רציתי לגייס אותו ל"פיוניר". על כן, במקום עם יוסל, תמיד הייתי אתו. הוא היה מוקסם מהיֶדע שלי ואני מחכמתו, מיושרו ומגלוי לבו התמים. את הידע הוא בלע בצימאון רב. אני הסברתי לו את כל שביקש לדעת בסבלנות ללא הגבלה ואילו הוא קלט, עיכל והבין מיד את דברי באופן מפליא. סקרנותו לא ידעה שובע.

מהר ידעתי כי הוא בשכלו עומד גבוה מעלי ואישיותו גרמה לי רגשי נחיתות. הוא הראה יכולת משחק בולטת. היה מחקה את כל אחד מאתנו בכשרון וברגש כזה שפשוט המם את כולנו. גם לספר ידע מאין כמוהו וכאשר עשה זאת בקרב החברה, היו העלילה המסקרנת וביטוייו היפים מרתקים אותנו אל הכיסאות פעורי-פה.

מטרתו היחידה בחייו הייתה להיות שחקן. חבל רק שבמצב ענייניו הקיים הייתה זאת משאַת נפש חסרת סיכוי כלשהו, כי הוא באמת חי כליל למטרה זו בלבד.

והבחור, למרות הכל, וחרף קדרות רוחו היה תמיד שמח, מתלוצץ ומלא בדיחות באמתחתו. "פסימיסט שמח" קרא לעצמו.

היה מאד זקוק לקרבת נערה. פעם התאהב אפילו בקופאית של חנות למשקאות קלים וגלידות. הייתה זו אהבה גדולה, כנה ורצינית. היא כבשה את לבו מבלי שהכיר אותה אישית. ראה אותה בקופה והתבונן בה מן הצד ארוכות. אבל היה לו אומץ. פעם כאשר הלכה הנערה מעבודתה הביתה ניגש אליה, הושיט לה את ידו, הציג את עצמו בפשטות מאופקת וללא טכסיות פנה אליה במלים שאני הכנתי לו (בפולנית לא שפעו ביטוייו). ריגלתי אחריהם שם מן הצד. שמעתי איך הציג עצמו וקשר עמה שיחה, רק שהיא לא גילתה נכונות להיעתר לו ונוכח בקשתו אמרה לו כי יש לה כבר חֶברָה משלה. בהתחלה לא ויתר ונסחב אחריה כמה ערבים עד שהשתכנע שאין סיכוי להתמדת שווא ועצב גדול עוד יותר דיכא אותו כליל. עם זאת, לעולם לא היה שבע כי בתקופה ההיא לא תמיד הייתה לו עבודה. השתוממתי עליו וראיתי בו את סמל המצוקה של נער יהודי מוכשר וחכם, משוטט ומוזנח,  מוכה גורל הנאבק עם ייאושו.

בסוף, כדי להגיע למטרה, נתפס לאמצעי ייאוש מטורף כאשר התכוון להגיע לצרפת תחת גלגליה של הרכבת הבינלאומית. בעיר זְבוֹנְשִין איתרע מזלו ונתפס. במשפט מהיר השופט הטיל עליו חודש מאסר על תנאי. אבל הוא לא ויתר וזמן קצר אחרי כן שוב ניסה את מזלו. הפעם הוא נתפס בגרמניה וישב חודשיים בבית-סוהר.

אחרי ריצוי העונש שב אלינו עלם בלתי מצוי ויוצא דופן. הוא נעשה קודר, רציני ושתקן. יותר עוד לא ניסה את מזלו. הסוף היה שטבע בנהר ויסלה לעיני חברו בֶרֶק, אשר הביא הביתה את בגדיו. אני זוכר עוד את שיחתנו האחרונה, היה זה כמו בסיפור עלילה. "לא כדאי לחיות", אמר, "אין בשביל מה. אינני מתכונן כל חיי לסובב ברגלי את גלגל מכונת התפירה. אני חלש והרוס מאוננות. אני רואה כבר כי ממני לא יוצא עוד דבר. להגיע לצרפת ומשם אל הוליווד --- זה דמיון ילדותי. רק מוצא אחד יש לי --- לעבוד עד חצות --- ולזה אינני מסוגל... אני לא אעמוד בזה... אשתגע... זהו-זה, אינני יודע למה אני חי?" כך דיבר אלי. משום כך חשדתי כי איבד את עצמו לדעת. אבל ברק אשר נכח בעת האסון טען כי הוא טבע בגלל נערה. הוא רצה להתפאר לפניה וקפץ מסיפון המרחצאות אל הנהר הפתוח וטבע.

?

כאשר מוניק לראשונה חזר מ"מסעו" הנפסד, יוסל ושני חברים נוספים שמו פעמיהם ל"מסע" דומה. אלא שהמטרה הייתה שונה --- רצונם להגיע לצרפת היה כדי לשפר את קיומם, ובמקרה ויהיה בלתי אפשרי להישאר שם, היה בדעתם להתגייס אל כוחות המגן של ספרד הרפובליקנית. אני ואיציק ליווינו אותם אל תחנת הרכבת הראשית והצטלמנו באמונה שיהיה זה תצלום פרידה. אבל זה לא הצליח. אף כי בֶניֶק היה כבר מתחת לקרון, לא עלה בידו למצוא את ה"צינור" שעליו יש להשתטח וכמעט איחר לסגת, כי הרכבת התחילה לזוז בשריקה. הם ויתרו מיד אחרי הכישלון הראשון. "מֵילא," אמר לי יוסל, "אין ברירה, צריך להישאר בפולין."

?

אינני מסוגל לתאר את התחושה ואת החוויות העוברות עלי בטיולים ובמחנות מטעם התנועה. אבל המחנה הראשון הטביע בי רושם בלתי נשחק וישאר עמי לנצח כתמונת אושר מרגשת מנעורי.

היה זה "קולוניה" (מחנה) חורפית, שהתקיימה בערך ששה חדשים לאחר המעבר ל"קזטאם". הקבוצה שלנו הייתה בת חמישה אנשים, והשתייכה (מלבד יוסל) לתא ארגוני אחד, התא שלנו. התגוררנו ב"וילה" (צריף לנופשי קיץ) השייכת לאביו של ליבל (ליאון). בתור קבוצה מזערית נסענו יחד עם מחנה רב-משתתפים של ה"פיוניר" אשר יצאו באותו זמן ולאותו המקום ואף התמקמו קרוב ל"וילה" שלנו, אז למה לא היינו צריכים לצאת יחד כשבנוסף יצאנו רק ארבעה (מיֶטֶק הגיע מאוחר יותר) והיה משעמם. באופן שכזה, כמעט כל היום שלנו עבר עלינו בקרב הילדים, אשר למעשה לא היו הרבה יותר צעירים מאתנו וכמה מהם אפילו היו בגילנו,  רק ל"קזטאם" היו אמורים לעבור אחרי שובם מן ה"קולוניה". אבל בתור "קזטמאים" קבלנו מהם הערכה וכבוד, כי כאשר הגענו אליהם תמיד זכינו מצידם ליתר תשומת-לב, שכן עוד מרחוק נשמע הרחש והקריאות "הנה הם הולכים, המֶטַלוֹבְצִים באים!"

(חַסְקֶלה ימאיקה, שהיה מסוּוַג כמטלוביֶץ [עובד מתכת], אחרי שגיס אותי לפיוניר הכניס גם אותי, משום מה, אל חוג המתכת [מֶטַל] שלו. מאוחר יותר כשהתחלתי לעזור לאבי, רצו לצרפני לתא של עובדי עור, אבל שוב

התנגדתי ונשארתי עם ידידי הותיקים.

היה נעים ושמח אבל בטוחני כי אילו לא היו בין הפיונירים נערות בוגרות, קרובות לגילנו, לא היינו נהנים. כאשר רקדנו "דוּאַ", "מיכאלקי" (בן לוקח בת, בת לוקחת בן), ומשחקים אחרים, היה שמח כל-כך, רק משום שהיו שם בנים ובנות. והרי שום דבר מיוחד לא ניתן להבחין בזה, שכן ביסודו לא היה כאן דבר יוצא דופן, הכל טבעי וידוע. כמובן השוני הוא בזה שבן אינו בת ובת איננה בן.

לקחנו גם חלק בשיחות ובדיונים, בדיוק כמו הילדים ובכלל הרגשנו כאילו אנו נמצאים במחנה הפיונירים, כי רק האוכל והלינה היו בנפרד ואילו כל היום היינו עם הילדים.

עלי השפיע הכל בחיוב רב. קודם כל חל אצלי שינוי יסודי באשר להתנהגותי בין הבריות ובמגעי עם בני אדם ובעיקר עם בנות.

בעבר החברה הביכה אותי, הייתי פרא, לא היה לי טַקט ולא נימוסים ובכלל הייתי למטרד. בפיוניר ומאוחר יותר בקזטאם, ועד זמן השתתפותי במחנה זה עצמו, רק ה"יֶנטִיס" (הבנות) הביכו אותי. (יש לציין כי לא בחוג הפיונירים שלי ולא בתא הקזטמאים לא היו בנות).

והנה כאן, שינוי ברור ומידי. אפילו בעצמי לא הרגשתי כמה חופשי נעשיתי עם הבנות והדבר המוזר הנוסף --- לא התאהבתי באף אחת מהן, למרות שהן רובן מצאו חן בעיני וחיבבתי אותן באמת.

אחרי המחנה הזה, הכינוי שלי "פּוֹאֶטה" (משורר) יצא מחוץ לתחום התא שלנו ובהמשך הגיע שמעי לעבר חוגים רחבים יותר של התנועה. הדבר קרה משום שגיליתי במחנה את כשרוני --- כתבתי גם פרודיה שנונה על המחנה וביום האחרון, כאשר הגיעו אלינו עוד מספר טיולים חד-יומיים מאזורים שונים של הקזטאם הוורשאי, אורגנה חגיגת סיום משותפת למחנה ולטיולי-יום. יחד היינו כמאה וחמישים צעירים. הפתיחה החלה בנאומו שהשמיע מפקד המחנה, אחרי זה התחיל דיון וויכוח ולסיום החלק הדרמתי וההקראות. בין יתר המופיעים, הופעתי והקראתי כמה משירי שהתקבלו באהדה. אולי לא משום שהיו טובים, אלא דווקא משום שקרא אותם ה"מחבר" בכבודו ובעצמו.

דומה כי מחנה הקיץ הזה ישאר אצלי כמסגרת לחיזיון פלאי, אשר סוגרת בתוכה תקופה שלמה, כביכול, מחיי נעורי.

בשובי לוורשה מאירועים כאלה השתוממתי, כל פעם מחדש, ממראות החיים שנשכחו כמעט. את הרחובות הצרים והאפלים ראיתי בעיניים אחרות. אדם או חיה שחי ורגיל לאפלה לא ידע עד כמה חשוכה "מאוּרתו", עד שלא ישוב אליה מאור זוהר. לא ידעתי באיזה מבוך של סמטאות עוני צרות נדחקו נעורי ותנועותיי, עד שלא חזרתי אליהן ממרחבים חסרי מחסום --- אינסופיים --- מופזי אור החמה.

מוזרים גם נראו מגורי, שגם אותם שכחתי בעת רחיפת-הדרור שלי. הסתכלתי פתאום על דברים אשר כדַיָר לא חשתי בהם מעולם: לכלוך, מחנק עם סרחון, אפלולית מדכאה, קירות מקולפים בחלקם. הנה, זה עתה רק קפצה מול עיני, חשופה ועלובה, דלותי הגדולה והמשפילה. "הוי, עליבוּת חיי" --- זעקתי ללא קול --- "הִסכנתי לך מאז ואת הארורה, הצמחת בעיני עדשות בורוד!?"  בושה להודות --- לבי פרץ בבכי אולם עצרתיו בגרוני כי התיישבתי על מיטתו של לַיבֶּלֶה, שהתעורר לשמע בואי, קרא בשמחה את שמי, תפס את ראשי, חיבק ולחץ אותי אל לבו, מאושר משובי ומצלילי קולי. איך לא לבכות... ידיו הרזות והקטנות שחיבקו אותי, החוו רון בפניו הדלים, המכוסים עדיין דוק התרדמה ומוארים מעט מחֶדוַת שובו של אחיו, כל זה וכלי המיטה המלוכלכים, הסיד המתקלף והריח המחניק, מול הרושם החי עדיין מחווית החופש שהופסק זה עתה, לא יכלו אלא לרגש אותי עמוקות... איך לא לבכות.

עם ראשי קבור בתוך כרים פרכסתי מבכי; באין עוצר זלגו הדמעות ושפתי לחשו אל תוך הכר: "אני בוכה על קברו החי של הילד הזה... על קבר חייו המתעוררים"...

__   ___   ___   ___   ___

זה היה מחנה הקיץ הראשון שלי. היו לי כמה כאלה, גם מספר טיולים ליום אחד, וכולם השפיעו עלי באותה מידה. מכל אחד חזרתי מרוצה ונרגש וכל אחד השאיר המון זכרונות, כי בכולם היו שפע של אירועים ורשמים.

?

אחרי השינוי הקיצוני הראשון, במחנה הקיץ הראשון שלי, בהתיחסותי כלפי הבנות, נמשך תהליך השינוי ללא הרף ובשיטתיות.

כבשה אותי פעילות ארגונית גדלה והולכת. בנות, בנים... הכל התקיים יחדיו. חיוכי אושר הדדיים, שמחה, מחנות וטיולים משותפים, פלז'ה (בחוף הנהר), משחקי ספורט --- הכל תחת חופת הקזטאם והקולקטיב ובלווי שמחת נעורים וצחוקם המהדהד.

אבל אופיו של הקזטאם הטביע בי את חותמו, כמו שבעצם בכל אחד. ידעתי מתי להיות שמח, בבדיחות הדעת, ומתי להיות רציני. אז גם-כן, כמו שפעם לא יכולתי לשוחח עם בנות, הרי עכשיו כאמור אני מנהל איתן ויכוחים ושיחות.

זאת ועוד, מפליאה אותי התוצאה הנוספת הנובעת מהתנהגותי החדשה כלפי הבנות. שכן, אז, כאמור, בהיותי נבוך בקרבתן, התאהבתי בכל אחת כמעט ואילו כאשר הייתי אתן ביחסי חברה הטובים ביותר, כאמור, לא התאהבתי כלל, היה לי רק נעים לבלות איתן.

כמה ימים אחרי שובנו ממחנה החורף, המדריך שלנו, בראותו באיזה יחסים טובים נשארנו עם קבוצה מסוימת של "פיוניריות" אשר עם חזרתן מן המחנה עברו ל"קזטאם", הציע שיתוף פעולה וחיי-חברה משותפים עם התא שלהן. ההצעה נתקבלה. אורגנה חגיגה משותפת והשותפות יצאה לדרך.

עד למחנה החורף הזה, חיי החברה שלי לא הגיעו רחוק יותר מאשר עד גבולות התא שלנו. במחנה הם התרחבו ובתקופת השיתוף הארגוני והחברתי הם עברו למצב של הֵכרות-כלל-תנועתית. יוסל, למרות שהוא לא השתייך לתאנו, גם הוא בא לטיולים ושיחות שלנו ולפעמים לקח גם חלק בפעולות המשותפות.

ביחסים טובים במיוחד היינו אני ויוסל עם שתי בנות מהקבוצה הזאת. אחת מהן התאהבה בי; אני אפילו לא שמתי לב ולא ידעתי ורק יוסל, הוא שהפנה את תשומת לבי ופתח את עיני. אבל אני לא אהבתי אותה. היה לי צר עליה אבל נבצר ממני לגמול לה בהדדיות. גם היא, בנוסף לכל, מתוך בישנות וחוסר אומץ, מעולם לא התוודתה בפני או שיגרה כלפי רמז גלוי ומובן כלשהו. ראו את זה היטב רק בצורת ההתייחסות כלפי וגם בהתנהגותה בקרבתי.

לעזרתי בא, כמובן, הזמן ואתו מהלך האירועים. זמן לא רב אחרי זה ה"קומינטרן" (האינטרנציונל הקומוניסטי) פיזר את המפלגה הקומוניסטית בפולין והכל הלך לעזאזל... התאים... שיתוף הפעולה... הכל. ידידות נשארה רק אצל אלה שהיו ידידים מלכתחילה ועם היתר נשארה רק הכרות רופפת.

כמובן שגם משיתוף הפעולה, הקשר המלאכותי שהוטל עלינו, לא נשאר דבר והתרחקנו מהן. אני ויוסל קשורים בעבותות הידידות עד היום הזה וגם אִיטְשֶלֶה עִמנו.

אנחנו, השלישייה, בהיותנו קשורים יחד יוצרים קבוצה, חוג-סביבתי. אלינו מצטרפים, תדיר, פעם זה פעם אחר וכך זה חוזר חלילה. בצורה זו, אני, יוסל ואיטשעלע שומרים על סביבה חברתית למפגשים, גם אחרי פירוק המפלגה.

?

מאז שאין לנו מפלגה השתנה הרבה. הקבוצה שלנו מורכבת מבנים בלבד ורק בזה כבר נגרם עצב. אני עוד מחזיק לשוני בין השִניים, אבל לא חבריי; הם בגלוי וללא בושה, אם כי בצורה מעט דיפלומטית, מפטפטים מתוך להט שאין לו ריסון, להוציא בזעקה חנוקה על מה שמציק להם. אני הגעתי למסקנה ואני טוען שנוער שני המינים זקוקים לחיי חברה ולבילויים משותפים, לא רק בשביל החלשת הליבידו אלא גם בשביל שיווי משקל רוחני ושלוות נפש. נער שרואה נערה רק ברחוב, ואין לו אתה שום יחסים, חושב עליה יותר מזה ש"מפלרטט" עמה, מנהל רומן או סתם שומר על קירבה כלשהי. כאשר הייתה לנו המפלגה ובילינו יחד עם הבחורות, לא הרגשנו שיש בהן משהו מיוחד. רק כאשר איבדנו את המפלגה עם הנערות רק אז נוכחנו לדעת כמה הן נחוצות. ואם מדובר עלי, אז יש לי חשש שאני אֶרוֹטוֹמַן ( erotoman ) מפני ש"הצד" הזה טופס חלק ניכר ממוחי ולא ניתן, בשום אופן, להבריחו משם; לא עוזרים הספרים, הקולנוע, המשחקים והרהורֵי הגות --- חלומות-שווא על אהבה אידיאלית כלשהי אינם נותנים לי מנוח. קשה להתמסר לעיסוקי כמו לקרוא, לעבוד, לישון, כי כמעט תמיד חייב חוט המחשבה התמימה להיתקל וללכת שבי אחרי מחשבות היֶצֶר הטורדניות, שבאות על כורחי. לא אחת הובילוני ההרהורים האלה לאיפסציה ( ipsacia ) ממה שחדלתי עוד בכניסתי ל"פיוניר". כך גם בערך, במצב נפשי כזה נמצאים גם חבריי. כל מה שהם חושבים, כל מה שהם עושים שזור וסבוך ב"זה"      (תעתועי היצר או “cherchez la femme"). אֶרוֹטוֹמַנְיה אמיתית.

שיותר סיכויים ללמוד יש, על פי רוב, לבעלי האמצעים ולאו-דווקא לאלה השואפים והמוכשרים לכך. הנה, הלהט שלנו ללמוד הוא כן וללא מעצורים ובכל זאת לא אנחנו, אלא הם התופסים מקומות בבתי-הספר. היושבים שם הם אלו שיותר מהלימוד חשוב להם הכובע המסוגנן, המרשים, החליפה הכהה עם הפסים הבהירים ועם סמל המגן של בית-הספר. הם לומדים למען הפרסום והשם הטוב --- שיראו!... ובכל זאת הם אשר לומדים במוסדות החינוך ואילו רובנו השואפים ללמוד מבזבזים זמננו בחיפושים אחרי השכלה. כאשר עוד הייתה לנו המפלגה למדנו והתחנכנו בלי משים ולא ראינו בזה משהו מיוחד. אבל כאשר היא איננה עוד ואתה הפסדנו גם את ה- R.K.O. ( Robotniczy Komitet Oswiaty )  --- ועד הפועלים להפצת השכלה, אשר שלח מדריכי-הוראה לכל חוג השכלה עצמית של הקזטמאים, אז רק בהעדר כל אלה, באה והתעוררה קדחת הלימודים שהיא עד היום לא דעכה וגם לא תעומם בעתיד. אבל יותר מכולם, נדמה לי, אני צמא-דעת, הייתי מוותר על הכל למען הלימוד והמדע, את חיי הייתי מקדיש למענם. כי הרי הלימוד, המידע, הדעת, הם מזון הכרחי בשביל שכלי ונפשי. כן, מוחי איננו פחות זללן מקיבתי.

כל פירור שאני דולה מהמידע שאגרה האנושות, מהווה כעין חומר ליצירת אנרגיה אשר מניעה את מערכת התאים במוחי, החידוש המזערי ביותר מחייה את שכלי. בדילוגים מהירים מפרט לפרט אני חודר לעומק הנושא או הבעיה. הדבר הזה גורם לי תמיד סיפוק ועונג שמקבל כנראה נרקומן או מכור אחר, בזמן שהוא מרווה את צימאונו בסם שהוא מכור לו. ככל שאני לומד להכיר ביתר שאת וביתר הרחבה כל מה שעיני רואות, אזני שומעות, נחירי מריחים ושכלי קולט --- כך אני ביתר שאת חומד ידע, וסקרן יותר להכיר דברים. אבל כאשר שכלי אינו מקבל את הגורם המחיה, שהוא יכול גם להיות המוטיב המזערי של יצירה, או אז, שכלי אט-אט נרדם, קופא ובסוף שוקע באנסטזיה ואז אני מתבונן באדישות בתופעות החיים למיניהן ומתייחס אליהן בקרירות, ללא רום-רוח. מכיוון שכיום דווקא אני במצב שכזה והצורך ללמוד דוחק, על כן לא ניסיתי לברור ולבחור אמצעים לעידוד לימודי, כי לא היה אכפת לי ה"איך" וה"מה", העיקר ללמוד, רק ללמוד. כמה נוראה היה להיזכר בכך שפעם הרי ידעתי "לרקום" הגות יפה ועמוקה כל כך ועוד בנוסף לזה הכל עורר השראה והלהיב אותי. השינוי הפעוט ביותר, עצם שָריר וקיים הנגלה פתאום והבחנה בתופעות נעלמות גרמו לשיקולי דעת ועוררו אותי להתעמקות פילוסופית-רגשית. והנה היום אני מסתכל ושומע על דברים ואירועים יוצאי דופן והכל עובר על פני מבלי להביאני להשראה והתעמקות, באדישות וללא התרגשות בבנליות של "לא-אכפתניק".

כפי שהייתי חייב ללמוד בעבר כך אני חייב גם היום. וכאשר לא ראיתי מוצא אחר הצעתי לימוד עצמי מוחלט. אני, יוסל, איטשעלע, בֶניֶק ומיֶטֶק התאספנו כל יום שישי אצלי. התחלנו לחזור מחדש על "הכלכלה הפוליטית" של בוגדנוב. בהתחלה הלך טוב, אבל אחר-כך אחד אחרי השני איבדו את התייחסותם הרצינית לדבר ובמקום ללמוד החלו להתלוצץ ולהפריע לעצמם הדדית, עד שבסוף כל החוג התפרק.

?

ליאון אמר לי כי יש לו חוג ללימוד עצמי וכי מלמדת אותם סטודנטית שעוד בזמנים של המפלגה הייתה שייכת לועד הסטודנטים להפצת השכלה. היא הייתה קומוניסטית והעובדה שהמשיכה ללמדנו גם אחרי פיזור הארגון יחד עם ועדי ההשכלה, הרי משום שזה היה אצלה ide’e -fixe (שיגעון לדבר אחד).

הייתי ברצון מנצל את ההזדמנות הזאת ללמוד אבל היו לי אז סיכויים טובים יותר. אני ויוסל החלטנו להירשם ל"חברת ידידי היהודים" של "המכון להשכלה". הצטרף אלינו גם איטשֶה. יחד הלכנו לרחוב חלודנה 2. בשער לא הייתה שום כתובת על קיום החברה המומלצת. חיפשנו וחקרנו ובסוף אמרו לנו. הסתכלנו בחלון --- היה חושך. התחלנו לפקפק. ליד הדלת שוב היססנו. הדירה הייתה שייכת לאיזה רופא והיו שם שני כפתורי-פעמונים. אני אזרתי אומץ ולחצתי על הראשון. אחרי המתנה קצרה נשמע קול אשר בלי לפתוח את הדלת הודיע כי החברה פעילה עד שמונה. חזרנו עם כלום. הלכנו שנית אבל בן-דודו של יוסף, שהיה חבר "איוואָ" (מכון יהודי למדע), הביא לנו שאלונים למילוי ואמר שיבוא לקחתם. אבל לא בא. ובכן בראותי שמזה לא יצא דבר, הצטרפתי אל לייבל, ואז איטשה, בניֶק, יוסל ומיֶטֶק עשו כמוני והצטרפו גם הם. שיחק לנו עוד המזל שכמה מהתלמידים הותיקים נשרו, כך שלא גרמנו לקבוצה עומס יתר. למדנו תולדות העולם. לֶנָה, המורה שלנו, למרות הידע הרב שלה, לא לימדה כראוי, משום שהיא לא ידעה את תורת ההוראה ( didaktika ) ואת חכמת ההרצאה ( oratorstwo ). לעתים קרובות מדי איבדה את חוט המחשבה והסתבכה בטיעוּנָה. כמעט ולא הפקנו תועלת כלשהי מן הלימוד הזה. אם החוג הזה החזיק מעמד הרי זה רק בזכות שהוא נתן לנו מה שקבלנו מן המפלגה --- חברה. עד שלנה הייתה מגיעה לשיעור התבדחנו והשתעשענו עד שובע. על הבנות שהשתתפו בחוג, אפשר להגיד ללא היסוס ש"לא בשביל לקרוא את ההגדה אלא בשביל לאכול את הכופתאות הן באו אל הסדר". כך נמשכו מפגשי ה"לימוד", עד שלנה פגעה בכבודם של יוסל ואיטשה, והיה זה כך. פעם, שניהם הגיעו מוקדם מדי ולא היה שם איש. אז המתינו ליד השער. כעבור זמן יוסל הבחין בלנה המתקרבת, יצא לקראתה וקידם את פניה לשלום. אבל היא, עם צוואר מתוח ועם ראש אל-על עברה על פניו מבלי להסתכל לעברו. יוסל, אחרי הצגה שכזו, נשאר מסומרר למקומו מרוב בושה ורוגז והם החליטו לא לעלות לשיעור. ואילו למעלה אנחנו חיכינו להם, כי לנה אמרה שהיא ראתה אותם ליד השער והם תכף כנראה יבואו.

כאשר איטשֶה ויוסל סיפרו לנו על כך, החלטנו "להודות" על הטובה והפסקנו לבוא לשיעורים. רק לייבל נשאר לה נאמן, באומרו כי כאשר הוא זקוק לטובתה, אין הוא צריך להיעלב ("שטיין אין גרויסן").

?

באגודת עובדי האריגה, ניגש לאחותה של חברתנו גבר אחד והציג את עצמו כסוכן "ג'וינט". אחרי שפתח איתה בשיחה אמר כי הוא מסווג שם למחלקה כלשהי שיעודהּ לפתור בעיות של הנוער היהודי. הוא טען שאין הוא רוצה לפעול בדרך פורמלית ועל-כן הוא פנה אליה ולא למזכירות האגודה. הוא שאל אותה אם תוכל לעזור לו ליצור מגע עם קבוצה נרחבת יותר של נוער והיא, ביָדעה כי אחותה מכירה רבים וקשורה עם רבים, הפנתה אותו אליה. כך גם הגיע אלינו כל הסיפור הזה. החברה שלנו, רגינה (האחות), הספיקה כבר לארגן ולהכין מספר רב מחברותיה וחברֵיהַ וגם לבוא בדברים עם הסוכן מג'וינט. הקבוצה שלנו, מלבד לייבל, טרם צורפה והובאה בסוד הדברים. אבל לייבל אחרי זה סיפר לנו כי התקיים שם איזה דיון והסוכן הבטיח הרים וגבעות. הוא אמר כי הג'וינט משתוקק, פעם לתמיד, לשפר את מצבם של הנוער. ולכן מתכוון הוא להקים בשביל הנוער המובטל סדנאות במקצועות השונים. הוא שאל באיזה בתי-מלאכה הם חפצים, וכמה כסף, בערך, יהיה צורך להשקיע בהם. לבסוף חילק שאלונים ואמר שהם יהוו תדריך חשוב לפתרון הבעיה. השאלונים שהראו לנו עוררו בנו מיד חשד כבד. קודם כל היו אלו חתיכות ניר, גזורים גס וכתובים בעפרון כימי. שנית היו שם כאלו שאלות שאילו הייתה עוד קיימת המפלגה שלנו, לא היה פירור של ספק, שהוא סוכן הבולשת (ה"דֶפְנְזיבה"). רגינה אמרה לנו כי הוא, הסוכן, אמר שברצונו להיפגש עם נוער בוגר יותר, כי אלו שקיים אתם את הדיון נראים לו ילדותיים. החלטנו, אפוא, לנצל זאת ולפעול. נדברנו עם הסוכן שנית, ואמרנו לו כי הפעם יהיה הדיון רק עם הקבוצה שלנו. לצערנו מה שתכננו ויזמנו התנדף, כי הוא לא הגיע. החשדות שלנו התחזקו והוחלט כי בֶניֶק ויוסל יפנו לג'וינט כדי לברר את העניין.

התברר שאומנם הסוכן הזה נשלח על-ידי הג'וינט, רק שתפקידו היה לבדוק את מצבו של הנוער היהודי ולא בשביל לגייסם לאיזה בתי-מלאכה דמיוניים. "אם הוא דיבר על בתי-מלאכה," אמר מנהל הג'וינט לידידַי, "אז הוא עשה זאת כנראה תוך כוונה לעורר התעניינותו של הנוער ולהשיג על-ידי-כך, ביתר קלות, את המידע הדרוש לו".

"אם כך הדבר," פתח יוסל בדברי תוכחה לעבר המנהל, "אז מה פועלו של הג'וינט, מה הוא עושה למען הנוער היהודי בפולין, אם הוא בהתמדה כזו בודק את מצבו? האם רק בשביל לאסוף שאלונים, מידע, ובסוף להפיץ דין-וחשבון על חיי הנוער היהודי?! ולפעול?... לעשות למענו?... כלום?!..." והמנהל ברצותו להצדיק את הג'וינט, סיפר להם כי בין היתר יש להם, באזורים שונים, משקים חקלאיים בהם מכשירים קבוצות של נוער יהודי לחקלאות ולחיי הכפר. "הג'וינט," הוא אמר, "חותם הסכם עם הנוער, ואחרי שלוש שנות עבודה הם מקבלים קרקע כדי לאפשר להם לעבוד ולחיות". כאשר יוסל סיפר לי על כך, זה הקפיץ אותי, התרגשתי... הזדמנות פז כזו, רק פעם בחיים תזדמן. זה פשוט נשמע דמיוני: ...ללכת אחרי המחרשה תחת כִפת השמיים הפתוחה, האינסופית ולנשום עמוק אויר צח. השוויתי זאת לעבודתי במטבח המחניק, היכן שאני כל היום יושב במקום אחד, ומפליא כי למרות שעבודה זו נחשבת לקלה (יחסית היא באמת כזו) הרי היא יותר טורדנית ומתישה מאשר עבודה פיזית קשה. אז הייתי רוצה לעבוד קשה, פיזית, כדי לפתֵחַ את שרירַי ולהיות חזק ולא להיות רכון מעל מכונת התפירה שמרדימה אותי ושיש צורך כל הזמן להתמתח כי מרגישים עייפות משונה בפרקי הגפיים. אם עבודתי ליד מכונת התפירה נחשבת לעבודה יהודית טיפוסית, אז הרי העבודה בחקלאות זרה לגמרי ל"פסיכיקה" שלנו, לנפשו של הפועל העירוני כמוני, אשר עבודת האדמה היא עבורו משאת-נפש חסרת סיכוי. ואני הפועל היהודי, שואף בכנות להיות איכר, חורש וזורע בשדות ונירים.

בהתחלה יוסל טען כי זה לא בשבילנו, אבל כאשר גם האחרים הביעו את נכונותם לחתום על הסכם עם הג'וינט, פנה שנית אל המוסד האמריקאי הזה. המנהל שוב קיבל אותו באדיבות, אבל בשומעו את מטרת בואו, איבד את עשתונותיו והתחיל בדברי התחמקות. בסוף קרא לאחת העובדות, סיפר לה במה מדובר, הורה לה לסדר עם יוסל את העניין והוא עצמו הסתלק. האישה ידעה היטב את חובותיה ומה עליה לעשות. יוסל סיפר אחר-כך כי אפילו לא תפס את עצמו איך האישה הזאת החליקה והצדיקה את הכל "שהם בישלו" ובלשון חלקלקה התחמקה כך עד שבסוף הצדק היה כולו לצדה. הג'וינט אמנם רחץ בניקיון כפיו, אבל יוסל חזר בידיים ריקות. כל התקוות שלנו וכל הסיכויים לעתיד טוב יותר, להם ציפינו בקדחתנות, נגוזו. כמה תמימות וילדותיות נראו עתה ההכנות והתוכניות שלנו, מה הדברים שנעשה שם ואיך יזרמו חיינו. אני למשל, הפלגתי בחזון וחשבתי כי אחרי שכבר אהיה בקי בחקלאות יקל עלי הדבר להרחיב את השכלתי וללמוד לתואר אגרונום. איכשהו, ללא כוונה, נפלט לי הרעיון הזה מן הפה. כך נולד לי הכינוי ההיתולי "אגרונום". ברור שהחברֶה שלי ישימו ללעג כל מי שיחמוד במשאלות כאלה. אבל אני חשבתי לי כי דווקא עצוב הדבר... וכי יש להצטער על כך שבשבילנו תואר האגרונום הוא דבר עצום ורחוק מהֶשג ידנו. והרי בעלי התואר הזה אינם שום דבר אחר אלא... בני-אדם, כמוני, כמו יוסל וכמו האחרים.

אבוי!... כמה אנחנו רחוקים מן החיים האמיתיים של האדם... מעולמה הרחב של החברה האנושית ומן הקצב שלה מלא החיות. כמה אנחנו זרים ומורחקים מתהליך השתלטותו של האדם על העולם. אנחנו רק חשים שגם עלינו השלטון הזה מטיל את עולו ומכוון את צעדינו, אבל את השלטון עצמו לא מכירים. מוּכַּרים לנו רק מבצעי הוראותיו וידוע לנו כי ברחוב יש ללכת ישר ובצעדים מדודים, אסור לשיר ולצחוק יחד, אסור לצעוד בקבוצות ולהסתובב בחופשיות ברחובות העיר. אנחנו חיים בחרדה מתמדת פן מעשה זה או אחר שלנו תהווה עברה על החוק, כי לא רק החוק, גם העקרונות והכללים הלא-כתובים של השלטון אינם נהירים לנו. שכן השלטון הזה שמצליח להשפילנו ולרַפות את אומץ לבנו, מצליח גם לחסום את דרכנו אל שמחת הנעורים... אל החופש... אל אור השמש... לא רק פועלים אנחנו, המעמד הסובל והמושפל, אלא שבנוסף גם יהודים אנחנו שמהם מותר ביתר שאת למנוע הרמת ראש וביתר קלות להשפילם ולהתייחס אליהם כמו אל איזה פראי-אדם חשוכים, אשר "התרבות והציביליזציה" חושבות כי מחובתן לפקח עלינו, להתייחס אלינו כאל בהמות, להצליף בנו עם שוט על הגב, תחילה ללא סיבה כמעט ובהמשך על שהעזנו לשאול "מדוע?"...

= = = = = = = = = = = =

[3] כל שבע עשרה תלמידי הכיתה

[4] ארגון ילדים של המפלגה הקומוניסטית

[5] לא כולם ידעו שאני כותב, בשבילם היה "פואט" סתם כינוי מזהה, פשוט לדעת על איזה אברם מדובר. לא זכור לי בארגון מישהו ללא כינוי.

תפריט